מאירי על גיטין פט

ובמקדש את אחותו אמר שמואל מעות מתנה והלכה כמותו ושמא תאמר מה בין זו לזו אע"פ שבגמרא שאלוה ולא השיבו בה וכדקאמר דילמא אינה מכורה ומעות מתנה מידי דהוה אמקדש אחותו נראה הטעם מפני שבאחותו אדם יודע שאין קדושין תופשין באחותו וגמר ונתן לשם מתנה אבל זו אין כל אדם יודע שלא תהא מכירה חלה ביובל אדרבא סבור הוא הואיל וסוף יובל משמט שתהא מכירה חלה בכלו ואף לרב יש לך לשאול בה מפני מה לא אמר ביובל מעות פקדון כדקאמר לה בכולהו דוכתי אלא שבשאר מקומות אדם יודע כו' אבל זו אין אדם יודע וגמר ונתן לשם מכר גמור ואע"פ שבשני של קדושין במשנת בזו ובזו למדנו מעות בעלמא חוזרין וכן שבראשון של מציעא בהכיר בה שאינה שלו ולקחה פסקנו מעות יש לו ומפני שהוא יודע שקרקע אינו שלו וגמר ונתן לשום פקדון באלו לא עביד איניש דיהיב מתנה לאחריני אבל באחותו אדם נותן לה מתנה ואדם יודע וכו' וזהו שגדולי המחברים פסקו בהלכות זכייה ומתנה במקדש את אחותו שהן מתנה ובהלכות אישות הביאו זו של היתה אוכלת ראשונה ראשונה וכו' והצריכו בה שתהא באחרונה שוה פרוטה וכדעת האומר מעות חוזרים שלדעת האומר מתנה אף כשאי זו מהן תהא שוה פרוטה סאגי כמו שהתבאר שם אלא שנראין הדברים שאין לדמותם כאחותו ואלמלא כן היו דבריהם סותרים זה את זה ומכל מקום גדולי הפוסקים לא נתברר לנו דעתם בזו אלא שמגדולי תלמידיהם ראינו שפסקו אף במקדש אחותו מעות חוזרין וכפשוטה של משנת קדושין שהביאו עליה זו של מקדש אחותו ומ"מ לדעתנו לא הביאוה שם אלא לדוגמא שיש מחלקת במעות מתנה ומעות חוזרים לא שתהא האחת תלויה בחברתה:

עבד שברח מחוצה לארץ לארץ לא יצא לחירות בכך אלא אם רצה האדון שיהא עומד שם ויהא עובדו לשם כמה שירצה מוטב ואם לאו ימכרהו למי שדר לשם ואם אינו רוצה כופין את העבד לכתוב שטר על דמיו וכופין אותו לכתוב גט שחרור ואם אינו רוצה לשחררו או שרצה להוציאו אחר התראתנו קונסין אותו ומפקיעין את שעבודו מעליו בלא כלום וכמו שאמרו כאן ואי לא מפקענא לך מדר' יאשיה ולעולם אין כופין את העבד לחזור אחריו ועל זו אמרה תורה לא תסגיר עבד אל אדניו הא אם הוא בארץ ישראל וברח ממנו או שהיה בחוצה לארץ אלא שלא ברח בארץ אלא באיזה מקום שבחוצה לארץ מסגירין אותו לבעליו ואפי' כשלקחו על מנת לשחררו כגון שכתב לו לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשו שהרי מכל מקום דבר שלא בא לעולם הוא ואף לדעת הפוסקים למעלה שכל שכתב עליו אונו אינו צריך גט שחרור התם הרי הקנהו לגוי מעכשו ולא נשאר לו עליו אלא שם איסור ויכול להפקיעו מעכשו אבל זה שאף גוף מקנהו לעתיד דבר שלא בא לעולם הוא וזהו שבמסכת קדושין ס"ג א' ובמסכת יבמות צ"ג ב' אמרו מזו על רבי שהוא סובר כר' מאיר דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם והעמידוה כשיטה ולא הזכירו בה זו של רשב"ג בכתב עליו אונו שאמר לכשתברח ממנו אין לי עסק בך:

גוי שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז אפי' היה משבעה עממין שנאמר בהם לא תחיה אין מוציאין אותו להשיבו לע"ז שלו ואע"פ שנדחה לא מן הדין נדחה אלא לומר שלא מן המקרא הוא יוצא שאם כן היה לו לומר מעם אלהיו אבל הדין מכל מקום כך הוא ומכאן אתה למד שכל שאינו עובד את האלילים והוזהר שלא וכו' שלא להונות שנאמר עמך ישב בקרבך כו' לא תוננו שהרי מ"מ אלמלא דכתוב אדניו הוא מעמידו בכך ולא נדחה אלא מדכתוב אדניו אבל עקר הדין כך הוא וכן במוכר עבדו בחוצה לארץ לא נדחה שהרי מוכר עבדו לחוצה לארץ יצא מיד לחירות ואין צריך לו שיברח:

כבר ידעת שאין מחזירין אבדה אלא בסימן הראוי ולצורבא מרבנן בטביעות עינא אלא שאף במקום שאין שם טביעת עינא כגון שאינו במקום האבדה מקילין בתלמיד חכם להחזירה לו בסימן כל דהו ואף בלא סימן אלא שסומכין על טביעת עינא שלו בשעה שיראנה שאלמלא שהוא מכירה לא יקבלנה וזהו האמור כאן באביי אי לאו דנחמני את לא הוה משדרנא לך אטו כלהו חמרי לאו חיור כרסייהו:

כבר ביארנו שאין פודין את השבויים ביתר מכדי דמיהם ולא משום דוחקא דצבורא אלא מטעמא דלא ליגרו בהו וליתו טפי והילכך אף בשפודה עצמו משלו או שפדאוהו קרובים אין מרשין אותו ליפדות ביתר מכדי דמיו אלא שמכל מקום יש חולקין בפודה את עצמו שאין מונעין אותו מכלום הא בשאר קרובים מונעים ויש שואלים בה שהרי בפרק הניזקין אמרו העבדה לא אזוז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עלי ולא זזו משם עד שפדאו בממון הרבה זו בשעת חורבן הבית היתה וליכא למיחש דליגרי בהו טפי שהרי כלם גלו ונשבו או שמא כל שיש חשש מיתה אין לדבר קיצבא ואע"פ שאמרו ב"ב ח' ב' דרך כלל שבי כולהו איתנהו ביה מכל מקום שבי שעיקרו לממון אין בו חשש מיתה ויש אומרים שאותו שפדה תלמיד היה וצורבא מרבנן חייבין לפדותו בכל ממון שבעולם וליכא משום איגרויי שתורתו משמרתו אע"פ שגרם החטא ונכשל עכשו וכל שכן שתלמיד חכם אין לו תמורה: