מאירי על גיטין פ

מי שמתכוין לשחרר עבדו וכותב בשטר עשיתי פלני עבדי בן חורין בשטר זה ומוסר לו או פלני עבדי עשיתיו בן חורין בשטר זה או הרי הוא בן חורין יצא לחירות משהגיע לידו השטר וזה שאומר עשיתי שמורה שכבר עשה הוא מפני שכשמוסר לו השטר כבר נכתב ועל הכתיבה הוא אומר עשיתי ומ"מ אם אמר כן שלא בכתיבה לכונת שחרור של עכשו אף זה יצא לחירות אלא שצריך גט שחרור ולא נאמר בזה וכלן בשטר לענין עבד לצורך הפקעת רשות אדון שרשות אדון ודאי נפקע הוא בלא שטר שאין זה פחות ממפקיר אלא להתירו בבת ישראל כתב לו בשטר אעשנו בן חורין ומסר לו אין זה כלום שאינו משחרר עדין אלא שמבטיחו שיעשה ואם לא כתב לו עכשו שטר אלא שאומר דרך הודאה עשיתי פלני עבדי בן חורין כלומר כבר עשיתיו בן חורין אם אמר בשטר הודאתו כמאה עדים ויצא לחירות ואין צריך כלום ואם לא אמר בשטר יצא לחירות וצריך גט שחרור אם ממנו אם מיורשיו ויש שפירשו שמועה זו בדרך זה ואע"פ שהדברים אמתיים לענין פי' מיהא אינם שאם כן לא היה סומכו לאעשנו בן חורין וכן שהיה סומך לו עשיתי פלני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני שהוא נאמר בדרך זה ר"ל דרך הודאה אלא שלענין פסק ודאי כך הוא:

רצה ליתן שדה לפלני וכותב לו בשטר נתתי שדה פלני לפלני בשטר זה או נתתיה לו בשטר זה או הרי היא שלו בשטר זה ולא דרך הודאה אלא דרך הקנאה של עכשו כדרך שביארנו בחברתה ומסר השטר לידו זכה בה משעה שהגיע שטר לידו אבל אם כתב בשטר אתנה לו בשטר זה אינו כלום אע"פ שמסר לו השטר שהרי לא נתנה אלא שהבטיחו שיתן ודברים אלו אפי' בהחתים עדים בשטר הם ומ"מ אם אמר לעדים כתבו ותנו לו כותבין ונותנין וזהו הנקרא זכוי על ידי אחרים אמר דרך הודאה נתתי שדה זו לפלני אם אמר נתתי לו בשטר הודאת בעל דין כמאה עדים ואם לא אמר בשטר אינו כלום אמר דרך הודאה עשיתי פלני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני אומדין שעל ידי אחר זיכה לו ויצא לחירות ואם אמר בשטר אין צריך כלום ואם לא אמר בשטר צריך גט שחרור ואע"פ שחוששין אמרו לפעמים נאמר חוששין במקום ודאי כמו שאמרו בחגיגה ט"ו א' חוששין שמא באמבטי עיברה אמר כתבתי ונתתי לו ר"ל שלא בזכוי על ידי אחר אלא נתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי אינו כלום וחוזר לבעליו סבור היה שקבל ולא קבל אמר דרך הודאה נתתי שדה פלנית לפלני והוא אומר לא כתב ולא נתן הודאתו כעדים ואומדין שעל ידי אחר זכה לו וכל שאמר בשטר הרי היא שלו ואין הנותן יכול לחזור ואם אמר כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי אם במקום שחב לאחרים אין המקבל נאמן ואם אינו חב לאחרים הודאת המקבל כעדים וחוזרת לבעליה אף זו סבור היה שקבל ולא קבל ומ"מ אם לא היה המקבל חי וזה אומר כתבתי ונתתי לאביו והוא אומר שלא כתב ונתן לו אע"פ שבבריא טוען כן ומצד ששמע לאביו כן הואיל והבן מכל מקום אינו יודע עיקרו של דבר משלישין את הפירות עד שיודע הדבר היאך הוא בבירור:

התבאר בשלישי של קדושין ס"ט א' שהאומר לשפחה מעוברת הרי את בת חורין היא ועוברה יצאו לחירות ואם אמר הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימין ואין אומרין ולדה כמוה שאין אלא כמשחרר חצי עבדו:

המשנה הששית והכונה בה לבאר ענין החלק הרביעי גם כן והוא שאמר עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים ושחררו משורת הדין אין העבד חייב כלום אלא מפני תקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על דמיו רשב"ג אומר אינו כותב אלא משוחרר אמר הר"ם אפותיקי מלה מורכבת פה תקנה ר"ל שהוא יאמר לבעל חובו אתה לא תגבה ממונך אלא מזה לבד ואין לך דבר אלא בזה בכל מה שיש לי ואם מת או אבד אבד ממונו הנה אם שחררו הנה חייב האמת ודרך הדיין שיפסיד הממון ולא יתחייב העבד כלום מפני שמעקרינו חמץ הקדש ושחרור מפקיעין מיד שעבוד אבל מפני תקון העולם אולי יפגשהו אשר חייבו עליו ויאמר לו עבד אתה כופין את רבו שני ואשר לו החוב עד שישחררהו כמו ששחרר הראשון וכותב שטר עליו כפי מה ששוה לא כפי מה שיש לו עליו מן החוב אם היה זה החוב יותר מדמיו וזהו ענין אמרו כותב שטר על דמיו ורשב"ג יאמר שאשר שחרר אותו הנה הוא יכתוב החוב עליו לפי שהוא הזיק שעבודו של חברו ויהיה הקדמת מאמרו אין כותבין שטר אלא על המשוחרר לפי שהוא גרם להפסיד הממון והעקר אצלנו דינינן דינא דגרמי ויהיה בזאת הבבא האחרונה הלכה כרשב"ג:

אמר המאירי ר"ל אפותיקי מפורש והוא שאמר לא יהא לך פירעון אלא מזה שנמצא שאם מת או אבד אבד ממונו ושחררו וכו' פירשו בגמרא ששחררו רבו ראשון שורת הדין אין העבד חייב כלום ר"ל שאין המלוה חוזר עליו שהשחרור הפקיע את השעבוד וכמו שאמרו הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד כמו שביארנו בקמא פרק חובל בסוף סוגית המשנה השניה וכן אינו חוזר למשחרר שהרי אין שאר נכסיו משועבדים לו אלא מפני תקון העולם שמא ימצאנו זה ויאמר לו עבדי אתה שהרי אפותיקי נעשית לי בחובי כופין את רבו ר"ל רבו שני שנעשה לו אפותיקי ועושה אותו בן חורין כלומר שישחררהו מן הזכות שהיה לו עליו וכותב לו העבד שטר על דמיו אם החוב יתר מדמיו בכדי דמי עצמו ואם דמיו יתרים על החוב בכדי דמי החוב רשב"ג אומר אינו כותב אלא משחרר כלומר אין העבד כותב שטר החוב אלא המשחרר ר"ל רבו ראשון כותב לו שטר חוב בכדי דמיו אם הם בשיעור הלואה מפני שהזיק שעבודו של חברו וחייב והלכה כרשב"ג ומטעם דינא דגרמי שעכשו הפסידו עיקר ממון דרך גרמא:

ולמדת שמזיק שעבודו של חברו שייך בדינא דגרמי ואף אנו כתבנוה כן בשלישי של קמא ואף גדולי הפוסקים כתבו כאן לפי מה שמצאנו בהלכות מדוייקות וקיימא לן כרשב"ג משום דקיימא לן כמאן דדאין דינא דגרמי אלמא ששניהם דין אחד ואין ביניהם הפרש אלא בלשון והוא שמזיק שעבוד בדנפשיה קא עביד ודינא דגרמי בדחבריה קא עביד ויש מחלקין ביניהם אף בדין ומטעם שהזכרנו עד שפוסקים בכאן כחכמים לומר שמזיק שעבוד חברו פטור וכמו שאמרה רב הונא בשלישי של קמא ל"ג ב' אע"פ שהם פוסקים כמאן דדיין דינא דגרמי ולא יראה כן שהרי בשלישי של קמא אמרו על זו שאמר רב הונא המזיק שעבודו של חברו פטור הא נמי אמרה רבה השורף שטרותיו של חברו פטור ותירץ אי מהתם הוה אמינא ניירא בעלמא כו' אלמא מדקאמר הא נמי אמרה רבה נגררות הם זו אחר זו ומאחר שפסקנו בדרבה חייב הוא הדין במזיק שעבוד ולא עוד אלא שנראה שיותר היה ראוי לפטור בשורף שטרותיו של חברו וכדקאמר מהו דתימא התם הוא דפטור דאמר ניירא בעלמא קלאי לך אבל הכא סד"א ליחייב וא"כ כשפסקנו בשורף חייב כל שכן במזיק שעבוד אלא שיש לפרש בה הא נמי אמרה רבה דהא מדפטר בעביד בדחבריה כל שכן בעביד בדנפשיה ומ"מ שני מינים הם ואע"פ שפסקנו בשורף שטרות חייב במזיק שעבוד פטור ואין בדבר הכרע אלא שהדברים נראין לפסוק כרשב"ג ולחייב:

ולענין משנתנו מיהא בגמרא פירשוה בדרך אחרת והוא שזה שנעשה לו אפותיקי שחררו ושורת הדין אין שחרורו שחרור לחייבו במצות הואיל והראשון יכול לסלקו אלא שמפני תקון העולם בדרכי שמים כופין את הראשון לשחררו וכופין את העבד לכתוב שטר חוב לאדון כמה שהוא שוה יותר מן החוב ואין רבו שני חייב כלום מפני שהיזק שאינו נכר הוא ולדעת רשב"ג שני כותב שהוא סובר בהיזק שאינו נכר שהוא היזק ולשון זה אינו הלכה ולעולם כל שלא גבאו שני בחובו אין שחרורו שחרור כלל ואין כופין את הראשון בכלל ואין כאן היזק כלל אלא הלכה כרשב"ג לדעת ראשון ולחייבו מתורת היזק שעבוד ואע"פ שאמרו היזק שאינו נכר לא שמיה היזק תדע שהיזק שאינו נכר הוא שאדם מזיק בשל אחרים היזק שאין בו שום חדוש לענין דינא כגון שטמא טהרותיו או דמע פירותיו שאין בו שום חדוש לענין הדין אלא לענין איסור וכן בשחררו שני היה עולא מגלגל בו דין היזק שאינו נכר מפני שמן הדין לא הזיקו כלום אלא מפני תקנת מצות לדעת עולא אלא שאין הלכה כמותו ואין כאן היזק כלל וכן בדין היזק שאינו נכר כהנים שפגלו במקדש ועושה מלאכה במי חטאת וגזל תרומה וניטמאת וכן גזל מטבע ונפסל הואיל ובעיקר ההפסד לא עשה הוא כלום ושלא נשתנית צורת הדבר כלל וענינו שאף הוא כעין ההיזק הבא מצד איסור ואף היזק שאינו נכר במקום שהוא ראוי לאמרו אינו חייב מן הדין אלא מתורת קנס כמו שיתבאר ומתוך כך אינו חייב אלא אם כן במזיד אבל היזק שעבוד חייב מן הדין ומתוך כך חייב אפי' בשוגג שניכר הוא כמוחל שטר חוב אחרי שמכרו ומראה דינר לחברו ודן את הדין ונוטל כיסו ונותנו לחברו:

והריני מודיעך במשנה זו דרך כלל שחמשה דינין הם שדומין זה לזה מהם בלשון ובענין ומהם בענין ולא בלשון ומהם בלשון ולא בענין אלא בלשון שזה פורש לחיוב זה פורש לפטור והם דבר הגורם לממון שהוא פטור ודינא דגרמי שהוא חייב וגרמא בנזקין שהוא פטור והיזק שאינו ניכר שפטור מן הדין וחייב מתורת קנס ומזיק שעבודו של חברו שלשיטתנו חייב ולקצת מפרשים פטור ועקר הדברים בו שהוא חייב וכבר התבאר הבדל שביניהם אם בלשון אם בענין קצתו בכאן וקצתו בקמא פרק הכונס וקצתו בקמא גם כן פרק הגוזל קמא ואני מצרף כאן דרך קצרה כל הטעמים והוא שדבר הגורם לממון שהוא פטור הוא אף כשמאבד את הדבר בידים אלא שהדבר שהוא מפסידו אין עיקרו ממון אלא שהיה משתרש לזה במקום ממון כגון גזל חמץ שעבר עליו הפסח שאם היה מחזירו מוחזר ודינא דגרמי הוא שמפסידו עיקר ממון אלא שמפסידו דרך גרמא כגון שורף שטר חברו וחייב ומזיק שעבוד הוא אם דרך גרמא כגון משחרר עבדו אם במעשה בידים כגון פחת שחיטה הנזכר בשלישי של קמא אלא ששניהם בדנפשיה קא עביד וגרמא בנזיקין הוא שאין כונתו להזיק או שכונתו להזיק אלא שיש מסייע באותו הניזק והיזק שאינו נכר הוא שאין שום שנוי בעולם בדבר הניזק לענין דין כמו שביארנו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: