מאירי על גיטין עט

עבד שהשיאו רבו אשה בת חורין יצא לחירות שאלו לא נתכון לשחררו לא היה הוא משתדל להשיאו בת חורין שתהא האשה עוברת עבירה על ידו ומכל מקום עדין צריך גט שחרור לקיימה בהיתר ומ"מ כל שלא השיאו הוא ר"ל שלא נעשה על ידו אע"פ שנשאה הוא בפניו לא יצא לחירות בכך כתב שטר אירוסין לשפחתו ואמר לה התקדשי לי יצתה לחירות שאלמלא ששחררה לא קדשה וקל וחומר הדברים אם בהשיאו לעבדו בת חורין אמרו שיצא לחירות שחזקה אינו רוצה שתעשה עבירה על ידו בהוא עצמו לא כל שכן והוא שאמרו בעבדיה לא עביד איסור ובדידיה עביד אמר לה כשנתן לה שטר זה צאי בו והתקדשי בו אינה מקדשת ולא יצאה לחירות בודאי לא שחררה אלא בלשון זה ר"ל צאי בו ולשון זה אינו כלום:

עבד שהניח תפלין בפני רבו אע"פ שלא מיחה בו לא יצא לחירות ומ"מ אם הניח לו רבו בעצמו יצא לחירות שבודאי לברית מצוה הכניסו לוה ממנו רבו אע"פ שיש לדון שאלו היה עבדו לא היה לוה ממנו אלא שהיה נוטלם אעפ"כ לא יצא לחירות וכן אם עשאו רבו אפטרופוס אע"פ שהחשיבו לא יצא לחירות וכן אפי' קרא שלשה פסוקים בבית הכנסת בפני רבו לא יצא לחירות ומ"מ אם צוהו רבו בכך יראה שיצא וכן כתבוה גדולי המחברים ובאחרון של נזיר ס"ב ב' יראה שאם נדר נדר שהאדון יכול לכופו עליו ואמר לו רבו מופר לך הואיל והיה יכול לכופו ולא כפאו אלא שהפירו שהפקיע שעבודו אלא שיש בזה סברות אחרות כמו שיתבאר שם:

מי שאמר בשעת מיתת פלנית שפחתי אל ישתעבדו בה יורשים אין זה לשון שחרור ואין כופין את היורשים לכתוב לה גט שחרור אין זה אלא כאומר שלא יטריחוה בעבודה יותר מדאי אמר פלנית שפחתי קורת רוח עשתה לי יעשה לה קורת רוח כופין את היורשים ועושים לה קורת רוח ופירשו בה גדולי הרבנים שאם לא נתקררה בלא שחרור משחררין אותה ואין הדברים נראין אלא כמו שכתבו גדולי הפוסקים והוא שכתוב בנסחא שלהם מאי קורת רוח דאי אמרה האי עבידתא לא מצינא לא כייפינן לה ומכל מקום אם שחררה ולא כתב לה גט יצאת לחירות אלא שצריכה גט חירות מן היורשין להתירה בבן חורין וכופין אותם בכך:

כל שמכר עבדו לגוים יצא לחירות וקונסין אותו לפדותו כמו שיתבאר וכופין אותו לכתוב לו גט חירות שהרי הגוי לא קנאו לגופו ואכתי איסורא פש ליה גביה והרי הוא בשעת מכירה כאילו הפקירו שצריך גט שחרור וכן כל שיצא לו מן הגוי באי זה צד כופין את המוכר או יורשיו לכתוב לו גט חירות:

מי שחציו עבד וחציו בן חורין יתבאר למטה שכופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב לו שטר על חצי דמיו הקנהו רבו לבנו קטן יש אומרין שמעמידין לו אפטרופוס וכותב האפטרופוס גט חירות לעבד ואע"פ שאין האפטרופוס רשאי לשחרר אלא למכור לא נאמר אלא בעבד גמור אבל חציו בן חורין הואיל וכופין את רבו לעשותו בן חורין אף האפטרופוס משחררו ומזקיקו לכתוב שטר על חצי דמיו ואין חלוק בזה בין קטן הרבה לבן שש או בן שבע כך כתבוה מקצת חכמי ההר ואין גורסין בשמועה זו קרקוש זוזי ולא קים לן בינוקא דמקרבא דעתיה לגבי זוזי ולא הפעוטות מקחן מקח כו' אלא כך הם גורסים ההוא עבדא דהוה בתרי קם חד מנייהו שחרריה לפלגיה אמר אידך השתא שמעי רבנן ומפסדו לי אזל אקנייה לבנו קטן שלחה רב יוסף לקמיה דרב פפא שלח ליה כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו כלומר כשם שנתחכם שלא לשחררו כך אנו מתחכמים להפסידו לו מן הדין גם כן מוקמינן ליה אפטרופא וכתיב גיטא דחירותא על שמיה וכן מצאתיה מתוקנת בגמרא מדוייקת ישנה ומ"מ ברוב ספרים גורסי' כאשר עשה כו' אנן קים לן בינוקא דמיקרבא דעתיה לגבי זוזי מוקמינן ליה אפטרופא ומקרקשי ליה בזוזי וכתיב ליה גיטא דחירותא על שמיה ופירשו בה אחרוני הרבנים שהאפטרופוס ודאי יכול היה למכרו שהרי לא אמרו אלא שאינו יכול לשחרר אבל למכור רשאי והקלו בה שיהא האפטרופוס נסכם למכרו בדמים קלים ולכתוב שטר על שאר שיווי חציו ומפני שמן הסתם אביו של תינוק לימדו לסרב שלא למכור צריך לרצותו בקרקוש זוזי וקרא מן הדין שהרי אף האפטרופוס יכול למכור אלא שלא יהא הדבר כחוכא וטללא שיהא הקטן צועק בעצת אביו אל תמכרו לי את עבדי ואנו מוכרין לו ומתוך כך חוששין ללזות שפתים ואחר שנתרצה התינוק מוכרו האפטרופוס וכותב לו גט חירות על שמו בתורת אפטרופוס ואף לדעת זה אין בו חלוק בין שהוא בן שש או בן שבע לפחות מכן שהרי האפטורופוס הוא שמוכר אלא שקשה לפרש למה אמרו וכתיב ליה גיטא דחירותא והלא כסף גומר וכל שנפדה בכסף אינו צריך גט שחרור ושמא כספו של עבד היה ושלא כדעת רבי דאמר אף הוא נותן דמי עצמו שאין זה דרך מכירה ומכאן מסתייעים דברי הפוסקים שלא כרבי או שמא מתוך שאינו נמכר בשיוויו אלא שנסמך על כתיבת שטר על הנשאר:

ויש שאין גורסין כאן על שמיה אלא וכתיב ליה גיטא דחירותא כלומר הקטן וכן מסיימין בה דקיימא לן הפעוטות מקחן מקח כו' ומפרשין אותה בקטן שהגיע לעונת הפעוטות והעמדת האפטרופוס הוא לתועלת התינוק לשומו בדמים מעולים והדברים מתמיהים שהרי גיטו אינו גט שאינו בר שלוח כלל ולא אמרו להיות ממכרו ממכר אלא מדרבנן ודרך תקנה משום כדי חייו ועוד שהרי מכיון שהעמדת לו אפטרופוס אין ממכרו ממכר שהרי לא אמרוה אלא בקטן שאין לו אפטרופוס ואע"פ שבזו אתה יכול לתרץ שהאפטרופוס זה לא העמידוהו אלא להשתדל בשחרורו של עבד וכן שתאמר שסלקוהו מעל שולחן אביו עד שלא יהא קרוי סמוך על שולחנו לידון עליו כאפטרופוס מ"מ קמייתא קשיא ועוד שאם בכסף מלא מוציאין אותו מה הועלנו ועוד שאין לשון קרקוש זוזי נופל אלא במי שמשתדלין להוציא ממנו דבר גדול בדבר מועט וגדולי הפוסקים כתבו שאין קרקוש העבד אלא שיתפרסם אצלו השחרור ולא ליתי לאיסתרוכי ביה ועיקר הדברים כאחת מן הראשונות: