מאירי על גיטין פא

העושה שדהו אפותיקי ושטפה נהר אם אפותיקי סתם הוא כלומר שייחדו לפירעונו לומר שיהא קרקע זה מיוחד לו לגביית החוב או שכתב לו אם לא אפרעך לזמן פלני תהא רשאי לירד בקרקע זה לפירעונך וכיוצא בזה לא הופקע שעבודו על שאר הנכסים בכך וגובה משאר נכסים אפי' מן המשועבדים ולא הועיל יחודו אלא לגבות הימנו כמה שהוא אם עדית אם זבורית ויש חולקים לומר דוקא מבני חרי וממה שהוצרכו לשאול בסוף פרק מי שהיה נשאוי צ"ה א' על מה שאמרו אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין אי אשתדוף בני חרי מאי ואי איתה מה מקום לשאלה זו והרי אף בייחדו לזה שנשדף אפותיקי טורף בזה שלא ייחדו אלא שהיה שעבודו עליהם בסתם לא כל שכן ואין זו ראייה שכל שנמכרו האחרים הרי המונחים כעין אפותיקי לפטור את הנמכר והכל אחד ייחדו לאפותיקי מפורש אינו גובה משאר נכסים אפי' מבני חורין ויש מפרשים דמבני חרי מיהא גבי ואינו כלום:

עשה שדהו אפותיקי סתם לבעל חוב ומכרה גובה מנכסים בני חורין ואין האפותיקי סתם מונע דין מה שאמרו שאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין שאין ענינו אלא לגבות ממנו אם עדית אם זבורית ויראה שאם מכר אחר כן את הבני חורין שזה אומר הנחתי מקום וטורפן ואין הלקוחות יכולות לומר כלך אצל שעבודך ויש חולקין בזו ממה שאמרו בתלמוד המערב הכתוב למטה והלוקח יחוש לעצמו והם מפרשים שמא ימכור נכסיו הנשארים ולא ימצא בני חורין באותה שעה ומ"מ אנו מפרשין יחוש לעצמו שלא יקח אלא א"כ יודע שיש לו באותה שעה בני חורין וכן עיקר אלא שגדולי המפרשים כתבוה כשטה האחרת בתשובת שאלה:

אבל אם עשאו אפותיקי מפורש ומכרו גובה מן המשועבד ואין הלקוחות יכולות לומר הנחתי לך מקום ויש חולקין לומר שאינו גובה מן המשועבד אף באפותיקי מפורש במקום בני חורין ועל כרחו גובה מבני חרי וממה שאמרו בפרק חזקת הבתים מ"ד ב' המוכר שדהו שלא באחריות אין מעיד לו עליה כלומר לא סוף דבר במכרו באחריות שאין מעיד עליה דהא אי מפיק מיניה עליה הדר ונמצא נוגע בעדות אלא אף שלא באחריות אינו מעיד מפני שמעמידה לפני בעל חובו כלומר ניחא ליה דליקום בידיה דלוקח כדי שיטרפנה בעל חוב שלו ויפטר מחובו ושאלו בה אי דאית ליה ארעא אחריתי סוף סוף עליה הדר כלומר ואין כאן העמדה לבעל חוב ולמה אינו מעיד ואי דלית ליה מאי נפקא ליה מינה וכו' ואם איתא אף באית ליה ארעא אחריתי היאך יעיד ליחוש שמא עשאו לשדה שבא להעיד עליו אפותיקי מפורש ומעמידה בפני בעל חובו אף באית ליה ארעא אחריתי אלא שמע מינה דאף במפורש אין נפרעין מן המשועבדים במקום בני חורין ואינה ראיה שבזו אין לחוש לעשאו אפותיקי מפורש שכל שעשה אפותיקי מפורש לבעל חוב ובא אחר לטרוף הרי הוא כשטפה נהר שאין חייב לו כלום כמו שביארנו ואף במקומה תירצנוה בפנים אחרים ועמדנו על שרשנו שכל באפותיקי מפורש גובה ממנו אף במקום בני חורין אלא שיש אומרין שאם רצה לגבות מבני חורין אין הלוה יכול לעכב שאין זה פחות מדינא דגרמי או מזיק שעבודו ויש לומר שאף הלוה מעכבו ויכול לומר אין לך אצל בני חורין כלום ודינא דגרמי או מזיק שעבוד אין כאן שהרי אפותיקי שלו לפניו ואף בתלמוד המערב שבמסכת שביעית אמרוה כן המשעבד שדה לאשתו ומכרה אם רצתה גובה משאר נכסים הורי ר' אלעזר לא תגבה אלא מן המשועבדים אמר ר' יוסי בני חורין לפניה ואת אמרת ממשועבדים מתניתא בשאמר יהא לך פירעון מזו אבל אמר לא יהא לך פירעון אלא מזו אינה גובה אלא ממנו:

עשה שדהו אפותיקי לכתבת אשתו אף זו דינה כעשאו לבעל חוב אם בסתם כסתם ואם במפורש כמפורש ואין הלכה כרשב"ג שעושה אפותיקי סתם לכתבת אשה כמפורש בבעל חוב ומפני שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין אלא כרבנן אלא שיש פוסקים כרשב"ג ולדבריהם אתה צריך לחלק בה שאע"פ שבמפורש לבעל חוב הלוה יכול לעכבו כמו שביארנו לשיטתנו בסתם שבאשה ידה על העליונה וכן היא שנויה בתוספת כתבות בלשון זה רשב"ג אומר עשה שדהו אפותיקי לכתבת כלתו ומכרה ידה על העליונה רצתה גובה ממנו רצתה גובה משאר נכסים אבל במפורש אפי' באשה יראה שאין לה אצל האחרים כלום בכדי לא התנה לא יהא לך פירעון אלא מזה ולפי דרכך למדת שבריתא זו באפותיקי סתם היא שנויה:

ואע"פ שלענין פסק הסוגיא דייך במה שכתבנו צריך שתדע שמה שהביאו גדולי הפוסקים בכאן בשם תלמוד המערב הוא כענין זה שכתבנו והוא שאמרו העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתבתה ולבעל חוב בחובו ומכרה מכור וביאורה באפותיקי סתם וכל שמכרה מכור והלוקח יחוש לעצמו שבזמן הפירעון גובה ממנו אם לא היו שם בני חורין רשב"ג אומר לאשה אינה מכורה כלומר וטורפת ממנו אף במקום בני חורין שסתם שלה כמפורש לבעל חוב כשמכרן לשעה אנן קיימין כלומר שמוצאה כדי לגבות דלרבנן מכורין וגובה משאר נכסים שאין בין שאר נכסים לאפותיקי אלא אריכות זמן שאם היה שם האפותיקי נוטלתו לאלתר ושאר נכסים צריכה בית דין וזהו הקרוי מכר שעה כלומר מכר שאינה מעכבתו אלא שעה אבל מכרן לעולם כלומר מכר שהוא מזיק לעולם כגון שאין שם בני חורין דברי הכל מכורין וגובה ממנו ואע"פ שדברים אלו פשוטים הם ולא היה צריך לאמרן על ידי דין אחר שהיה צורך בו לאמרו נתגלגלו שם והוא שאמרו עבדי צאן ברזל ר' יוחנן אמר מכרן אין מכורין אמר ליה ר' אלעזר אוכלים בתרומה מכחו ואתה אומר אין מכורין על מה פליגין בשמכרן לשעה פליגין אבל לעולם דברי הכל אין מכורין או במכרן לעולם פליגין אבל מכרן לשעה דברי הכל מכורין נשמיענה מן הדה העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתבתה ולבעל חוב בחובו ומכרה הרי זו מכורה והלוקח יחוש לעצמו רשב"ג אומר לאשה בכתובתה אינה מכורה שלא עלה על דעת שתהא אשה מחזרת על בתי דינין הוי בשמכרן לשעה אנן קיימין כלומר בזו ודאי בשאין שם הפסד אלא אריכות זמן הן פליגין דבהא קאמר רשב"ג שיפה כח ליטלו מיד כשתבא לגבות כתבתה ולא להפקיעה משאר נכסים כמו שביארנו אבל מכרן לעולם דברי הכל אין מכורים שלא עשה לה סתום כמפורש לדעתה אלא ליפוי כחה ואף זו בשמכרן לשעה פליגין אבל לעולם גובה מהם ובא ללמד שאין אומרין בהם מטלטלי נינהו ולכתבה לא משתעבדי ובעבדי צאן ברזל הלכה כר' יוחנן ואף לשעה אין מכורין וגובה מהם מעתה אף היא מבטלת המכר מיד וכן שהטעם משום שבח בית אביה אבל באשה הלכה כרבנן ואינה גובה אלא משאר נכסים ולרשב"ג גובה ממנו ולדבריו אף היא מבטלת המכר מיד כדי שלא תחזר על בתי דינין ואם עשה לה אפותיקי מפורש אף בזו לרבנן מכור ולכשתבא לגבות נוטלתהו והרבה חולקים לומר שבמפורש אף לרבנן מבטלין את המכר מיד בין אשה בין בעל חוב וכן כתבוה גדולי פרובינצא בחבוריהם:

וגדולי המפרשים פירשו זו של תלמוד המערב באפותיקי מפורש ואמרו חכמים שאם מכרה מכור עד שיטלנו והלוקח יחוש לעצמו שהרי בעל חוב יוציאנה מידו רשב"ג אומר בכתבה אינה מכורה כלל דמבטלת המכר לאלתר שכשתבא לגבות לא תחזר על בתי דינין בשמכרן לשעה אנן קיימין כלומר שמכרו בעוד שלא יתבע בעל חוב את חובו שלרבנן מכור ואינו יכול לבטלו לאלתר ולרשב"ג מבטלו לאלתר אבל מכרן לעולם דברי הכל אינו מכור להטיל שעבודו אף על בני חורין אלא גובה ממנו אף במקום בני חרי ופסקו בכתבת אשה כרשב"ג ומשום דאתיא כר' יוחנן ואין הדברים מחוורים ולא עוד שאף גדולי הפוסקים כתבו בתשובת שאלה על זו שבתלמוד המערב שבסתם היא שנויה ואף מתלמוד המערב שבמסכת שביעית נראה כן שאמרו המשעבד שדה לחברו ומכרה ר' אחא אומר מכורה לשעה ר' יוסי אומר אינה מכורה לשעה חייליה דר' יוסי שור מצוי להבריח שדה אינו עשוי להבריח הגע עצמך שהיתה מכורה לבעלי זרוע מצויין בעלי זרוע ליפול והא תניא הכותב שדה לאשתו ולבעל חוב מכורה והלוקח יחוש לעצמו מתניתא בדאמר יהא לך פירעון והן פליגין באמר לה לא יהא לך פירעון אלא מזו כו' הא למדת שמחלקת רבנן ורשב"ג באפותיקי סתם:

ויש מי שפירש שזו של תלמוד המערב פירושה במפורש וכל שמכר מכור עד שיבא לגבות בין בבעל חוב בין באשה אלא שבאשה אומר רשב"ג שאינה מכורה לענין שהיא טורפת פירות שאכל וזו שאמרו במכרן לשעה פליגין פירושו לענין פירות שלרבנן מכור עד שתבא לגבות ולכשתבא לגבות אינה נוטלת פירות שאכל וזהו שאמר הלוקח יחוש לעצמו כלומר שיהא זריז לחלק הפירות קודם הזמן ולרשב"ג אף היא טורפת הפירות שאכל אבל מכרן לעולם ר"ל לענין טירפת גוף הקרקע דברי הכל אינו מכור ודברים זרים הם:

ויש מפרשה באפותיקי מפורש גם כן וכל שמכרו לשעה ר"ל לזמן ידוע ולפירות מכור לדעת חכמים ואם מכרו מכר גמור לא יהא מכר ויהא בטל מיד וכן נראה דעת גדולי המחברים וכעין שאמרו בשום של מטלטלין המכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור כמו שיתבאר ביבמות ושם יתבארו קצת דיניו בענינים אלו בע"ה:

מכיון שכתבנו שכל אפותיקי מפורש אם שטפה נהר אינו גובה משאר נכסים יראה שהאשה שייחדו לה כתבה באפותיקי מפורש ושטפה נהר שאסור לשהותה שהרי אסור לאדם לשהות עם אשתו בלא כתבה וכן מצאתי בתשובות הגאונים:

המשנה השביעית וענינה בביאור החלק הרביעי גם כן והוא שאמר מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד כדברי בית הלל בית שמאי אומרים תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם לישא שפחה אינו יכול בת חורין אינו יכול ליבטל והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה שנאמר לא תוהו בראה לשבת יצרה אלא מפני תקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו חזרו בית הלל להודות כדברי בית שמאי אמר הר"ם אולם כאשר היה עבד של שני שותפין ושחררו אחד מהם הנה יהיה חציו עבד וחציו בן חורין וכן אע"פ שהיו לו אלף אדנים ושחררו אותו אחד מהם כופין את הנשארים וכן אם היה לו אדון אחד ולקח ממנו קצת דמיו ושחרר קצתו בזה הכסף אשר לקח יהיה גם כן חציו עבד וחציו בן חורין אולם אם שחרר רבו חציו בשטר זה אינו כלום לפי שהעקר אצלנו המשחרר חצי עבדו לא קנה וזהו בשטר ובראש קדושין נבאר איך התאמת השחרור בשטר ואיך התאמת בכסף:

אמר המאירי מי שחציו עבד וחציו בן חורין כגון שהיה של שנים ושחררו האחד או שהיה של רבים ושחררו אחד מהם שאין תכלית הכונה על חציו אלא מקצתו או שהזה של אחד ולקח מקצת דמיו שאף זה חל שחרורו על מה שנטל ממנה עובד את רבו יום אחד ולעצמו יום אחד דברי בית הלל אמרו להם בית שמאי תקנתם את רבו את עצמו לא תקנתם לישא שפחה אינו יכול מפני צד חירות שבו בת חורין אינו יכול מפני צד עבדות שבו וחציה שפחה וחציה בת חורין אינה מצויה או שמא אף זו אסורה לו דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות אא"כ רבו מוסרה לו וא"ת שיגנוב וימכר בעבד עברי אין מלמדין אותו לעבור עבירה וא"ת שישא ממזרת אין מלמדין אותו להביא פסולים לעולם שהרי הולד ממזר כמוה אלא כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו וחזרו בית הלל להודות כבית שמאי וכן הלכה ודין זה ענינו אפי' היה של אלף ושחררו אחד מהם שכל שחלק אחד שבו משוחרר חציו בן חורין הוא קרוי ר"ל מקצתו:

ומכל מקום בחציה שפחה הואיל ואינה מצוית על פריה ורביה דינה לעבוד את רבה יום אחד ואת עצמה יום אחד אלא שאם היתה גורמת עבירה כופין אותו על הדרך שביארנו למעלה בההיא אמתא דהוה עבדא איסורא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: