מאירי על גיטין עח

מי שברח עבדו או שאבד הימנו ונתיאש ממנו הרי הוא כמי שהפקירו ויצא לחירות אלא שצריך לכתוב לו גט שחרור שכל שיוצא מתורת יאוש או הפקר צריך גט שחרור ומ"מ כל שמוכר את עבדו או אף בנותן דמי עצמו לדעת הפוסק כרבי כמו שכתבנו למעלה כסף גומר לגמרי ואין צריך גט שחרור ואין הלכה כדברי האומר אורעה כל הפרשה כלה ללא חופשה כלומר שכל שאמרה תורה לא יומתו ר"ל ומפני שאינה משוחררת גמורה שיהו קדושיה גמורים הכל תלה הכתוב לטעם שלא חופשה שלא אמר כי לא נפדתה אלא כי לא חופשה כלומר שאפי' נפדתה כל שלא חופשה ר"ל בשטר אין קדושיה קדושין גמורין אינו כן אלא כל שנפדתה אע"פ שלא נכתב לה גט שחרור מקדשת גמורה היא וכדקאמר ברישא דקרא והפדה לא נפדתה כלומר שהיא פדויה ואינה פדויה הא כל שנפדתה לגמרי מקדשת גמורה:

הוזכר בכאן מעשה בשפחה שהיתה בוכה לפני רבה שהיה חולה ונוטה למות ונטל כובע שבראשו וזרק לה ואמר לה קני הא וקני נפשיך ואמרו שלא עשה כלום ומשום דהוה ליה כליו של מקנה ולמדת שאם היה הכובע שלה ר"ל שנתנוהו לה אחרים בדרך שלא היה לרבה רשות בו על הדרך שהזכרנו בראשון של קדושין שזכתה בעצמה אלמא עבד קונה עצמו בחליפין וכן כתבוה גדולי המפרשין אלא שגדולי המחברים כתבו שאינו קונה עצמו בחליפין כסתם משנה של קדושין ואינה ראייה שהרי אף ראשי איברים לא הוזכרו באותה משנה ושמא תנא ושייר ויש מכריעין בשם גאוני הראשונים שקונה עצמה בחליפין מידי שעבוד אבל לא להתירה בבן חורין בלא גט ולדברי גדולי המחברים יש מפרשים כאן שלא בתורת חליפין נתנו עד שנדקדק ממנה שאלו היה כליו של קונה זכתה אלא בתורת דמים נתן לה וטעה לדמותה להילך מנה ואתקדש אני לך שאף לענין ממון כן וזו אינה אלא באדם חשוב כמו שביארנו במקומו ואלו נתנה היא לו דמים שאין לו רשות בהן זכת וכליו של מקנה פירושו ממונו של מקנה ולישנא בעלמא נקט: