מאירי על גיטין מו

אין העבד נעשה שליח לקבל גט לאשה מידי בעלה מפני שאינו בתורת גיטין וקדושין וכבר ביארנו לשיטתנו שהוא הדין להולכה ומ"מ במילתא דאיתיה כשר בשליחות ומעתה אם מנהו שליח לתרום תרומתו תרומה ואין דורשין אתם גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם ישראל כו' אלא מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית דעבד בן ברית הוא שהרי חייב באותן המצות שהנשים חייבות בהן ומ"מ נכרי אף במילתא דאיתיה אינו נעשה בו שליח שאינו בן ברית וכן בכותי ומעתה אע"פ שאמרו שהנכרי והכותי שתרמו תרומתן תרומה ואסורה לזרים ומפני שאין קנין לגוי להפקיע מיד מעשר ועוד שהרי הקדשן הקדש מריבותא דאיש איש מ"מ אם מנהו ישראל לתרום את שלו אינה תרומה שמאחר שאינם בני ברית אינם בני שליחות ואף בשלו יש אומרים שלא אמרו תרומתו תרומה אלא בשמרחו ישראל ומכל מקום עבד כנעני אע"פ שאינו נעשה שליח אם העבד שלה ונתנו הבעל בידו מגורשת מתורת חצרה ובכפות כמו שיתבאר:

העבד מקבל גט לחברו מיד רבו של חברו דהואיל וישנו בתורת שיחרור אף הוא נעשה בו שליח אבל לא מיד רבו שלו אם היו שניהם של אדון אחד שהרי ידו כיד רבו ונמצא שלא יצא הגט מרשות אדון ואע"פ שהוא מקבלו לעצמו מיד רבו התם משום דגיטו וידו באין כאחת כמו שהתבאר ומה שאמרו במסכת תמורה כ"ה א' באומר לשפחתו הרי את שפחה וולדך בן חורין שאם היתה עיברה זכתה לו האם בקבלתה ונשתחרר העובר אלמא שעבד מקבל לחברו מיד רבו שלו אינה הלכה ולא נאמרה אלא לדעת ר' שאמר המשחרר חצי עבדו קנה ואף זו עובר ירך אמו הוא ונעשה כמי שהקנה לה אחד מאיבריה ואין זה זוכה לעובר אלא לחצי גופה ואין הלכה כדבריו אלא המשחרר חצי עבדו בשטר לא עשה כלום ומכל מקום בכסף כגון שלקח חצי דמיו על מנת לשחרר חציו קנה והרי הוא חציו עבד וחציו בן חורין וכן שחרר חציו ומכך חציו הואיל ויצא כך העבד לרשותו קנה וכן עבד של שני ששחרר אחד מהם את חלקו קנה ויש פוסקים שאם זיכה לו חציו אחר קנה והוציאוה מתלמוד המערב אלא שאין בה הכרח שלא נאמרה שם אלא לדעת ר':

ולענין כותב לשפחתו הלכה עובר לאו ירך אמו הוא ואם כתב לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימין אבל אם כתב לה הרי את שפחה וולדך בן חורין לא זכתה לו ואע"פ שאין עובר ירך אמו ואינו כמשחרר חציה מכל מקום לא זכתה לו אם לצד דבר שלא בא לעולם אם מפני שאין העבד מקבל גט לחברו מיד רבו שלו וגדולי המחברים תלו הטעם מפני שהוא כמשחרר חציה ואין נראה כן שהרי עובר אינו ירך אמו שאם כן אף באת בת חורין וולדך עבד לא היו דבריו קיימים וכבר הרגישו בזו גדולי המגיהים:

המשנה השביעית והכונה כשלפניה והוא שאמר אף הנשים שאינן נאמנות לומר מת בעלה נאמנות להביא את גיטה חמותה ובן חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה מה בין גט למיתה שהכתב מוכיח אמר הר"ם כבר ביארנו בט"ו מיבמות מאי זה טעם לא ימנו אלו הנשים באמרם מת בעלה יאמרו בגט ובגט חוצה לארץ לבד שאם בא בעל וערער לא משגחינן ביה וסרה סבה שמא לדבר קלקלה נתכונו:

אמר המאירי אף הנשים שאין נאמנות לומר מת בעלה שהן חמותה ובת חמותה ובת בעלה וצרתה אפי' היתה נשואה לאחר ויבמתה ר"ל אשת אחיו של בעלה ואפילו היתה אחותה ומפני שחזקתן שהן שונאות זו את זו ומתכונות לקלקלה ולאסרה על בעלה ואע"פ כן נאמנות להביא את גיטה ופירשו בגמרא דוקא ממדינת הים שצריכה לומר בפני נכתב ואין משגיחין עוד בערער הבעל ונמצא שאין כאן חשש קלקול ושמא תאמר נחוש שמא מכל מקום מתכונת היא להוציאה מתחת בעלה וכל שכן בצרתה שמתקנאה בירך חברתה איפשר שאין חוששין לכך אלא להפלגת נקמה וכל עצמן מכוונות לקלקול שתנשא ותאסר על בעלה ובזו אין חשש שהרי אין חוששין לערעורו של בעל ראשון אבל בארץ דלא צריכה למימר בפני נכתב ואתה משגיח לערער הבעל אין נאמנות וזה שאמר מה בין גט למיתה כלומר שנאמנות בזה ולא בזה והשיב שהכתב מוכיח פירושו וראייתה בצדה שהרי גיטה בידה ואין הבעל נאמן בערעורי אחר שנאמר בו בפני נכתב והיה לו לומר כתב ופה מוכיח ר"ל כתב על הגט יפה על דבור בפני נכתב אלא שקצר בלשונו כלומר כתב העשוי בדרך שאין בו ערער והפך הדברים מצינו בענין אחר בשני של יבמות כ"ה א' שהמביא גט ממדינת הים לא ישא את אשתו ודוקא כשמביאו ממדינת הים דאדבורא דידיה סמכינן אבל בארץ ישראל דלאו אדבורא דידיה סמכינן ישא את אשתו וטעם הדברים מפני שבזו לא באו בה מחשש קלקול אלא מסמך עדות ולפיכך אתה צריך לומר בה הפך הדברים:

ולקצת חכמי האחרונים ראיתי שאף בארץ ישראל אם אמרו בפני נכתב נאמנות דהא ליכא למיחש בו לקלקולא וכמ' שאמרו לא צריכת ואי עבדת אהנית וכן בחוצה לארץ שלא אמרה בפני נכתב כגון באותה מדינה הואיל ואיכא חשש קלקול לא מהימנא אלא דנקטינהו האי כדיניה והאי כדיניה ויש לפקפק בה:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה השמינית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר האשה עצמה מביאה את גיטה ובלבד שהיא צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם אמר הר"ם זה אשר אמר שהאשה עצמה תאמר בפני נכתב ובפני נחתם וזה הב"ד יעשה שליח ויתנו לה זה הגט הנה היא נאמנת בספור זה התנאי ובאמרה בפני נכתב ובפני נחתם ואולם אם לא יהיה השם תנאי בכל אשה שיצא גט מתחת ידה בכל מקום הרי זה מגורשת ואע"פ שהיא לא תכיר עידי הגט ולא תצטרך שתאמר בפני נכתב ובפני נחתם:

אמר המאירי האשה עצמה מביאה גיטה ובלבד שתאמר בפני נכתב ובפני נחתם פירשו בגמרא שזו שהצרכנו לומר בה בפני נכתב ובפני נחתם פירושו בשהתנה הבעל עמה שתהא שלוחת הולכה עד שתגיע לבית דין פלני וכשתגיע לשם תהי אומרת בפניהם בתורת שליחות בפני נכתב והם ימנו שליח ויתנו לך גט זה להתגרש בו ואמר שהיא נאמנת לומר בפניהם שכך התנה בעלה עמה וכן נאמנת לומר בפני נכתב כו' וזהו לשון אחרון הנזכר בה בגמרא אבל אם לא התנה הבעל עליה אלא שנתן לה גיטה והוא יוצא מתחת ידה הרי היא מגורשת ואינה צריכה לומר בפני נכתב ומתירין אותה לינשא אף בלא קיום אחר שהגט בידה כתוב וחתום ואע"פ שלא נתקיים בפנינו אין חוששין שמא זייפתהו שאינה חשודה לקלקל את עצמה ולכשיבא מערער תקיימהו או תצא והוא ששאלו על משנה זו בגמרא אשה מכי מטי גיטא לידא מיגרשה ומה צורך לומר בפני נכתב כו' דאכתי בשליח הוא דתקינו הכי כדי שלא יקלקלה אבל היא עצמה שהגט יוצא מתחת ידה נתגרשה ואפי' רצת לשרפו רשאה שאינה צריכה להביאו בפנינו אלא לראייה ומה צורך להביאו לשם לומר בפני נכתב אלא שתראה את גיטה ותנשא בו ואם תאמר מפני שאם יבא הבעל ויערער לא יהא נאמן בכך אין זה כלום שמ"מ הוא אומר ובלבד שתאמר אלמא שאם לא אמרה כן אינו כלום והלא כל שמוציאה גיטה אינה צריכה לכלום ועוד שכל שאינו בתורת שליחות אין מקום לבפני נכתב ואי משום דבגרשתני נאמנת איפשר דהואיל וגיטה בידה מעיזה ומעיזה והיה סבור לתרצה במקום שאין הגעת הגט לידה מגרשה כגון דאמר לה אל תתגרשי בו אלא בבית דין פלני ולא עמדו הדברים דהא סוף סוף מכי מטי גיטא לידה התם איגרשה והדרא קושיין וכך היה סבור לפרשה כדאמ' לה כי מטית התם אתנחיה אארעא ושקליה ואף זו נדחית שהרי זה טלי גיטיך מעל גבי קרקע הוא שלא אמר כלום כמו שיתבאר ולא מצא מקום לפרשה אלא כשנותנו לה בתורת שליחות ושתהא נאמנת לומר בפני נכתב כו' והוא מכוין בכך לטובתה כלומר עד שאם אמלך לצערך ולערער כך לא ישגיחו בי והיה סבור לפרשה בדאמר לה הוי את שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם הוי שלוחה לקבלה והחזיקי בו בתורת קבלה וכיון דהוית שלוחה להולכה תאמר בפני נכתב כו':

אלא שהקשו והא לא חזרה שליחות אצל הבעל ופירשו בה גדולי הרבנים שכל שליחות צריך שבשעה שקיים השליחות יהא ראוי לחזור אצל הבעל לומר קיימתי שליחות שנשתלחתי אצל חבירך אבל זו בשעה שקיימה את השליחות נעשית היא בעלת מעשה ובטל השליחות ואנן בעינן שאף בשעת קיום השליחות יהא נקרא שליח וראוי לחזור מתורת שליחות ויש מפרשים והא לא חזרה אצל הבעל כלומר דכל שליח הולכה במקום בעל קאי והרי אין הבעל יכול לעשות עצמו שליח קבלה וא"כ כל שהוא אומר לה להיות שלוחה לקבלה אינו כלום ופירשה בדאמר לה הוי שלוחה להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם שוי שליח לקבלה שיקבלהו מידך בשבילך ולפי' ראשון הרי לא פסק ממנה דין שליחות הולכה ולפי' שני הרי לא עשאה הוא שליח לקבלה ועמדו הדברים לדעת האומר שאשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה לדעת מי שתלה הטעם משום בזיון דבעל כלומר שהוא סבור שלגנותו היא מתכונת ואינו רוצה שתתגרש אלא כשתקבלנו היא מיד שלוחו בזו מיהא מגורשת שאין כאן בזיון שהרי הוא אומר לה כן אבל לדעת מי שתלה הטעם משום חצרה הבאה לאחר מכן כגון שהניחו הבעל בחצרו של ראובן ובאה היא וקנאתו ממנו שכשזרק הוא הגט בחצר הוא עשה החצר כעין שליח הולכה וכשהיא קנאתו עשאתו כעין שליח קבלה וכל שאתה מתיר לה לעשות שליח קבלה לקבלו מיד שליח הולכה שלו אתי לשרויי בחצר הבא לאחר מכן ויש שואלין והרי אין זה דומה לשלוחו שהרי הבעל אין לו בחצר זה כלום ופירשוה שהניחו הבעל בחצרו ומכרו לראובן וחזר ראובן ומכרו לה ולענין המחלקת אנו פוסקים כר' חנינא שאשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה ואם כן כבר נתפרשה משנתנו ומכל מקום יש פוסקים כרב כמו שיתבאר בפרק התקבל ואתה צריך לחוש לטעם חצרה הבאה לאחר מכן ואתה צריך בביאור משנתינו לישבה בדרך אחרת הנזכר בגמרא והוא שפירשוה דאמר לה הוי שלוחה להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם שוי שליח הולכה וקבלי גיטיך מיניה ולא אמרו בפרק שלישי שאין שליח עושה שליח אלא בחלה או נאנס אלא בשליח סתם אבל כל שפירש רשאי ואף לדעת האומר שאין אשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה שליח הולכה שאני שבזיון בעל אין כאן שהרי הוא צוה ומשום חצרה ליכא דהא לא מיגרשה עד דמטי לידה וכן יש בה חזרת שליחות אצל הבעל ומכל מקום כשתמנהו צריכה למנותו בפני בית דין ולומר בפניהם בפני נכתב וכו':

וכן פירשוה בדרך אחרת שהזכרנוהו תחלה בפי' המשנה והוא דאמר לה הוי שלוחה להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם אימא קמי בי דינא בפני נכתב ולישוו שליח וליתבו לך ואע"ג דלא אמר איהו אימא קמי בי דינא צריכה היא לומר כן בפני בית דין כמו שכתבנו בלשון שלפנינו הואיל והיא רוצה להסתלק מן השליחות ולעשות שליח אחר וצריך גם כן בשני לשונות אלו שתאמר כן קודם שתמסרהו לשליח שמשיצא מתחת ידה אינה נאמנת ויש מי שכתב לחלק בין שני לשונות אלו שלפי הלשון הראשון האשה ממנה שליח שני שלא בבית דין שאין השני צריך לומר שליח בית דין אני שהרי האשה יודעת בו ואין לחוש וללשון אחרון אין מקבלין גט מיד שליח שני כמדינת הים עד שיאמר שליח בית דין אני:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה עם כל מה שבא עליה בגמרא ולא נתחדש בה בגמרא עוד דבר שלא ביארנוהו:

ונשלם הפרק תהלה לאל: