מאירי על גיטין מז

פרק שלישי בע"ה:

כל הגט שנכתב וכו' זה הפרק יסוד הכונה בו בעניני ביאור קצת עניני החלק השלישי בעניני כתיבת הגט ובקצת עניני החלק הרביעי בעניני השליחות אלא שיתגלגל מענינים אלו לדברים אחרים שאינם מן הכונה כמו שיתבאר ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון בהודעת צורך כתיבה לשמה ואם הסופרים כותבים טופסיהם שלא לצורך והניח מקום האיש והאשה והזמן מה דינו ואם צריך לעשות כן לסופרים הכותבין טופסי שטרי הלואות ושטרי מקח וממכר אם לאו השני המביא גט ואבד הימנו ומצאו על אי זה צד נחוש שמא אינו אותו שאבד הימנו ושמא אחר הוא שלא נכתב לשמה ועל איזה צד אין לחוש בכך וצירף בה המביא גט מיד זקן או חולה שיכול ליתנו בחזקת שהוא חי ונתגלגל מתוך כך בקצת דברים שדינם כן ר"ל שדנין אותם בחזקת שהיו בשעת השליחות או עיקר הענין השלישי בעניני השליחות אם חלה השליח על אי זה צד משלחו ביד אחר ועל אי זה צד אינו משלחו ביד אחר אלא שבית דין עושה שליח זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר כל הגט שנכתב שלא לשם אשה פסול כיצד היה עובר בשוק ושמע קול הסופרים מקרים איש פלני מגרש את פלנית ממקום פלני ואמר זה שמי וזה שם אשתי פסול מלגרש בו יתר מיכן כתב לגרש את אשתו ונמלך מצאו בן עירו ואמר לו שמי כשמך שם אשתי כשם אשתך פסול מלגרש בו יתר מיכן יש לו שתי נשים ששמותיהן שוות כתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה יתר מיכן אמר ללבלר כתוב ולאי זה שארצה אגרש פסול מלגרש בו אמר הר"ם פי' אמרו סופרים מקרים לא שיהו קורים גט כשר ואמנם היו מלמדין התלמידים נסחת הגט שידעו לעשותו והוא אמרם בסופרים העשויים להתלמד ואמר יתר מיכן מבואר לפי שהגט אשר נכתב תחלה לא נכתב לגירושין כלל ואמנם נכתב להתלמד כמו שזכרנו והשני נכתב לגירושין מזה האיש והשלישי נכתב לשם גירושין של זה אבל לא לגרש זאת האשה והשם אמר וכתב לה לשמה והגט הרביעי לא יבאר הייחוד לאחד מהן כלן פסולין ואין בכל הגיטין אחד פסול מן הכהונה בלתי האחרון והוא אמרו כתוב אי זה שארצה אגרש שהוא כיון לתת זה הגט לאחת מהן נפסלה מן הכהונה ואע"פ שהגט פסול:

אמר המאירי כל הגט שנכתב שלא לשם האשה פסול כיצד היה עובר בשוק ושמע סופרים מקרין איש פלני מגרש פלנית ואמר זה שמי ושם אשתי פסול לגרש בו פירשו בגמרא שהמשנה כלה שנויה בענין לא סוף דבר בזו אלא אף בזו והתחיל הענין בגט שלא נעשה לשם כריתות כלל לא לשם אשתו של זה ולא לשום אשה בעולם אלא שתלמידיהם של סופרים עשויים להתלמד והסופרים מרגילים אותם בקריאת טופסי גיטין עד שיהיו בקיאים בכך והוא שאמר סופרים מקרין ולא אמר קורין וכתבו באקראי ונזדמן להם שם כשמו של זה העובר וכשם אשתו ואמר זה הרי זה שמי ושם אשתי אינו כלום שהרי לא נכתב לשום צד כריתות בעולם וכריתות כתוב ולא סוף דבר בזה אלא שכתב אחד לגרש את אשתו ונמלך ומצאו בן עירו ששמו כשמו ושם אשתו כשם אשתו ואמר לו שיתן לו אותו הגט ויגרש בו את אשתו אינו כלום אע"פ שהגט נכתב לשם כריתות הואיל ולא נכתב לשם כריתות של זה אינו כלום דהא בעינן וכתב והרי זה לא כתב ר"ל שלא נכתב לשמו ולא סוף דבר בזה אלא אף אם היו לו שתי נשים שוות בשמותיהן כתב לגרש את הגדולה ונמלך אינו מגרש בו את הקטנה אע"פ שנכתב לשם כריתות דידיה הואיל ולא נכתב לשם אשה זו ומשום דכתוב וכתב לה ואנו דורשין לה לשמה ולא סוף דבר בזו אלא אף אם בשעת הכתיבה התנה שיגרש בו אי זו מנשותיו שירצה הואיל ושמותיהם שוים אינו כלום ואין אומרין הוברר הדבר שלשם זו נכתב דבשעת כתיבה בעינן שיהא הדבר ברור לשם מי נכתב וכל שלא הוברר באותה שעה אין בה עוד ברירה וזו מיהא אינה יוצאה מן המקרא אלא מטעם שאומרין בה אין ברירה ומתוך כך יתבאר בגמרא שיש לזה האחרון מה שאין בשאר הנזכרים והוא שזה פוסל בכהנה ואומרין בו יש ברירה לחומרא אבל שאר הנזכרים במשנתנו אין פוסלין לכהנה כלל ואע"פ שיש פוסקין כרב שכלם פוסלין חוץ מן הראשון אין נראה כן שהרי יחיד במקום רבים הוא:

ולפי מה שיתבאר בשמועה ראשונה של שחיטת קדשים לא נתברר במשנה זו כתיבת גט סתם ר"ל שיכתוב גט בשם פלני וכשם פלנית על שם הראשונה שתזדמן בצרך שמות אלו שאם מן הראשונה הרי לא נכתב לשם כריתות כלל ואם מן השניה הרי נכתב לשם אשתו של נמלך ואין לזו סרך בו כלל ואם מן השלישית הרי נכתב לשם הגדולה ולא לשם הקטנה כלל ואם מן הרביעית הרי מטעם אין ברירה הוא ושמא לשם האחרת נכתב אלא שפיסולו של זה נתברר במשנה שאחריה ר"ל הכותב טופסי גיטין שפירושו שהוא כותבו כדי שיהא מזומן לו בעת הצורך והוא מצריכו להניח מקום האיש והאשה והזמן וכן התבאר בו בגמרא שצריך להניח מקום הרי את מותרת לכל אדם ואף בהנחה זו הרי זה גט פסול ואינו כשר לינשא בו לכתחלה עד שיכתב הכל לשמה כמו שהתבאר אלמא שאף כתיבה על דעת מי שיזדמן אינו כלום בגט ופירשו הטעם שם משום דאיתתא לאו לגירושין קיימא והילכך כל סתמא דידה שלא לשמה הוא וזהו הטעם שצריך שיאמר הבעל לסופר כתוב ולעדים חתומו שאע"פ שהם כותבין וחותמין לשמה כל זמן שלא אמר להם בעל לאו לשמה הוא:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: