מאירי על גיטין טז

זו שביארנו שאוירה של חוצה לארץ מטמא ושהנכנס בה בשידה תיבה ומגדל טמא שמא תאמר ואחר שהשדה סתומה תהא היא אהל מפסיק בינו ובין האויר פירשו בעירובין ל' ב' מפני שאהל זרוק ר"ל אהל המטלטל אינו אהל ואינו חוצץ ר"ל בשעה שהוא מיטלטל ומה שמצינו בפרה בתינוקות הממלאים מים שמביאין שוורים ונותנין עליהם לוחות של עץ והלוחות חוצצות מכל מקום ארץ העמים טומאה ידועה וטומאה ידועה אין מקילין לה בכך אבל בפרה אין שם טומאה ידועה ולא הוצרכו כלל לכך אלא שמעלה עשו בפרה וקצת רבני צרפת כתבו שלא אמרו אהל זרוק לא שמיה אהל אלא בכלים כגון שידה תיבה ומגדל אבל בדבר שאינו כלי כגון שוורים ודלתות על גביהן דברי הכל אהל זרוק שמיה אהל וחוצצין וראיה להם במסכת אהלות פרק חמשי במשנת אדם וכלים נעשים אהלים לטומאה במה שנאמר בה נתון על ארבעה אבנים או על דבר שיש בו רוח חיים וכו' ופי' דומיא דשוורים אלמא שהכלים אפי' מאבנים אין חוצצין ואבנים ובעלי חיים חוצצין ושידה זו פירושה שאינה מקבלת טומאה מצד עצמה כגון שמחזקת ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש שאילו היו מטמאין מצד עצמן אף העומדים בתוכו טמאים מצדו וכבר ביארנו במקומות הרבה שטומאת גושה הוא במגע ומשא אבל לא באהל וכן ביארנו שטומאת גושה טומאת שבעה וצריכה הזאת שלישי ושביעי וטמאת אוירה אין בה אלא טבילה והערב השמש:

עבד שהביא גטו ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם נאמן כדין האשה המביאה את גיטה שהרי גט שחרור וגט אשה שוים למוליך ומביא ואפי' יבא הבעל ויערער אינו נאמן הואיל ואמר בפני נכתב וכו' היה כתוב בו עצמך ונכסי קנויים לך עצמו קנה ונכסים לא קנה עד שיתקיים בחותמיו ואע"פ שבאשה כי האי גונא מגבין לה כתבתה אין זה אלא מפני שגוביינת הכתובה תלויה בגט בה וכדכתיב בה לכשתנשאי וכו' אבל בזה אין הנכסים תלויים בגט וכן אמרו בתלמוד המערב היתה מתנה כתובה בתוכו עררו בטל אצל הגט וקיים אצל מתנה וכן הדין אם לא אמר בפני נכתב אלא שמביא גיטו בידו ואומר שהרב נתנו לו נאמן ומשיאין אותו עד שיערער האדון כדין אשה שגט יוצא מתחת ידה ואומרת שהבעל נתנו לה שנאמנת ומשיאין אותה עד שיערער הבעל שאינה חשודה לקלקל על עצמה אבל נכסים לא קנה שאין יורדין לנכסי שום אדם עד שיהא התובע מקיים שטרו כמו שהתבאר במקומו ויש חולקין בזו בעבד וכן אם אמר כל נכסי קנויים לך שנמצא העבד בכלל וכמו שאמרו הכותב כל נכסיו לעבדו יצא לחירות עצמו קנה הואיל ונאמן להביא שחרורו ונכסים לא קנה עד שיתקיים השטר בחותמיו ונמצא שחולקין דבור אחד להיות נאמן בו בדבר אחד ולא בדבר אחר הא כל שנתקיים בחותמיו מיהא קנה אף הנכסים ומכל מקום כתבו חכמי הדורות דווקא באמר כל נכסי שאע"פ שהעבד בכלל הנכסים ואילו אמר לאדם אחר נכסי נתונים לך עבדיו בכלל כשנותן לעבדו מיהא אין גיטו ומתנתו בכלל עד שיאמר כל נכסי או עצמך ונכסי:

זה שביארנו בכותב כל נכסיו לעבדו שאף הוא בכלל ויצא לחירות אם שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין ופירשוה גדולי הפוסקים כגון שאמר חוץ מבית סאה קרקע שנמצא שאינו יכול לברר הקרקע ששייר ומתוך כך לא קנה נכסים ומאחר שנכסים לא קנה אף עצמו לא קנה ולא מטעם שלא לחלוק את הדבור שהרי כתבנו פלגינן דבורא אלא מפני שאין זה כריתות הואיל והאדון שייר לעצמו זכות בתוך הגט ושלא בדרך תנאי ר"ל בעל מנת ואין צריך לומר אם אמר כל נכסי חוץ מחלק אחד שבהם שהרי איפשר שדעתו בחלק זה המשוייר על העבד עצמו ויראה לשיטה זו שכל שאמר חוץ מקרקע פלני קנה עצמו ושאר הנכסים חוץ מאותו קרקע ויש כאן מקום עיון ואף בשאמר חוץ מקרקע אחד יקנו כל שאר הנכסים חוץ מקרקע החשוב שבהם שהרי אמרו המוכר חצי שדהו לוקח נוטל כחוש וכן אמרו בסוף תלמוד מנחות ק"ח ב' בית בביתי אני מוכר לך נותן לו קטן ומתוך כך יש מפרשים שמתחלה כלל כל נכסיו והעבד בכלל וכשאמר חוץ פגם כל הנכלל ונמצא שאף העבד בכלל חוץ שמאחר שחזר ושייר בנכסים הרי הוא כמשייר בגופו של עבד שהרי הוא עשה כל הנכסים כגוף אחד ושייר בו אלא שגאוני ספרד אומרים שחצי שדה פלני סיום הוא הואיל ומסיים את השדה וכן בית בבתי אני מוכר לך הואיל ומסיים בית וכן דיקלא לברת האמור באחרון של כתבות ק"ט ב' הואיל ומסיים שם דקל וכן מה שאמר בפרק המוכר את הבית ס"ג א' בתנו חלק לפלני בנכסי שקנה רביע שזהו כאומר רביע בכל שדה ושדה שלו וכן תטול אשתי כאחד מן הבנים האמור בפרק יש נוחלין קכ"ח ב' הוא כאומר חלקה הראוי לה בכל שדה ושדה לפי מנין הבנים שימצאו שם בשעת הזכייה אבל אם אמר לו קרקע מנכסי או כל נכסי חוץ ממקצתן או חוץ מקרקע אחד אינו כלום וכן דעת גדולי המחברים ומכאן למדו גאוני ספרד שהמקנה אגב קרקע צריך לסיים את הקרקע וכמו שאמרו ברב פפא אקנינהו נהליה אגב אסיפא דביתא וקצת מקומות נוהגים כן אלא שנתפשט המנהג שבהקנאת קרקע אין חוששין לסיום ואפילו באין לו יש סומכין על ארבע אמות קרקע שבארץ ישראל או של קבורה אלא שהם דברים של תפלות ולא סמכו בהם הגאונים אלא להרשאה שלא יפסיד בעל חוב את חובו ובעל פקדון את פקדונו ומכל מקום כתבו חכמי הדורות שכל שיש לציבור בית הכנסת או בית הקברות משותף יכולין להרשות עליהן מן הדין כדין חצר השותפין שאין בה דין חלוקה:

ולנדון שלפנינו מיהא יראה שאף כשאמר כל נכסי קנויים לך חוץ מקרקע פלוני לא קנה עצמו שבעוד שהיה מקשה לו והיה סבור לבא בה מטעם פלגינן דבורא היינו אומרין כן אבל משתירץ לו התם משום כרות גיטא הוא לימד שאף בחוץ מקרקע פלני מכל מקום הואיל ושייר בו לעצמו זכות בתוך הגט שלא בלשון תנאי אין זה כריתות ולא קנה עצמו ומתוך כך לא קנה אף הנכסים שכל שקנה עבד קנה רבו ואפילו הזכיר לו בשטר עצמך ונכסי הואיל ושייר לעצמו זכות בתוכו ואע"פ שיש חולקין בכל שכתוב שם עצמך גדולי הפוסקים וגדולי המחברים וגדולי המפרשים כתבוה כדברינו ושיור קרקע בענין זה לאו דווקא אלא אף בשייר מטלטלין כן כמו שכתבנו במקומו זו היא שטתנו לענין פירוש ולענין פסק ומכל מקום לענין פירוש גדולי הרבנים מפרשים שאף בקושיא היה סבור בשייר קרקע כל שהוא שלא יועיל אף כשסיימו כגון שאמר חוץ מקרקע פלוני ופירשו הטעם דמדנחת לשיורא לדידיה נמי שייר ולא כיון לשחררו אלא ליתן לו שאר הנכסים ואף לשאר הנכסים לא הועיל שכל מה שקנה עבד קנה רבו ואין טעם פלגינן דבורא לדעתם בקושיא זו אלא בדברי ר' שמעון שאמר שלעולם הוא בן חורין עד שיאמר חוץ מאחד מריבוא הא כל שאמר חוץ מבית רובע שלא קנה נכסים אעפ"כ קנה עצמו ומכל מקום התירוץ מעיד שמדברי ר' מאיר היה מקשה שהרי התירוץ כדברי ר' מאיר הוא:

אף לענין שכתבנו דפלגינן דבורא דוקא בתרי גופי כגון זו שהזכרנו מנכסים ועבד וכן בסנהדרין בפלני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להרגו אבל לא להרגה אבל בחד גופא כגון בעל שאמר גרשתי את אשתי היום שנאמן לפטרה מן החליצה הואיל ובידו לגרשה אבל אם אמר היום באחד בניסן גרשתי את אשתי אינו נאמן שמא מכוין הוא שתפטר ממה שזכתה מניסן ואילך ופרשו בבבא בתרא פרק יש נוחלין קל"ד ב' שבזו אינו נאמן אף להבא דלא פלגינן דבורא בחד גופא וכבר הזכרנו בדינין אלו שם בפרק נחלה: