מאירי על גיטין קט

מי שהיה נותן גט לאשתו ואמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה ובשעת נתינה אמר לה בפניהם כנסי שטר חוב זה הרי זו מגורשת אע"פ שאינו אומר לה הא גיטיך אף לאחר נתינה שהרי אין אנו צריכים לדעתה וא"ת שבשעת נתינה בטלו הואיל וקראו שטר חוב אינו כן דאי איתה דבטליה לעדים הוה אמר ומ"מ אם לא אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה אלא שאמר לפניהם כנסי שטר חוב זה אינו גט עד שיאמר לה אח"כ הא גיטיך וכן היא שנויה בפרק הזורק ע"ח א' והטעם דאע"ג דלא בעינן דעתה מ"מ מדקאמר הכי ולא אמר לעדים תחלה ראו גט זה וכו' ודאי בטולי בטליה ואין דעתו לגרשה בנתינה זו עד שיאמר לה אחר כן הא גיטיך כך כתבו הטעם גדולי קדמונינו ויש מקשים עליהם שאם כן היה לנו להקשות ממנה לרב ששת דאמר אינו חוזר ומגרש בו ואינה קושיא שמאחר שלא בטלו בפירוש אלא שאנו אומרין שבטלו כל שחוזר ואומר הא גיטיך איגלי מילתא דלגירושין יהביה ואף אינו צריך ליטלו אלא שיאמר לה אחר נתינה הא גיטיך אלא שלענין פסק אין לנו שהרי אין הלכה כרב ששת ושמא תאמר והרי בקדושין ו' א' אמרו אילימא בשאין מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה מנא ידעה דאלמא אף בגט צריך דעתה בשעת נתינה והוא שיאמר לה בשעת נתינה הא גיטיך שאם נתן בידה ולא אמר לה כלום אינו גט אלא אם כן היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ואין זה כלום שלא אמרו בה לענין גט מנא ידעה אלא כשלא חזר ואמר לה הא גיטיך ולא עוד אלא שהם פרשו דבגט אין צריך אמירה כלל אלא בשייחס הוא עליו שם שטר חוב וכיוצא בו וההיא דהתם אקדושי קאי:

ומגדולי הראשונים כתבו דאפי' אגט נמי קאי אלא דבקדושין בעינן דעת עדים ודעתה ובגירושין כל שיש דעת עדים לא בעינן דעתה אבל כל שאין שם דעת עדים בעינן עסוקים באותו ענין כדי שתדע היא את הדבר אלא שדיה שתדע לאחר קבלתה דאי לא ידעה כלל אינה משמרתו וכן שכל שאין שם דעת עדים אם לא יאמר כלום שמא אף הוא אינו נותן לגירושין אחר שאינן עסוקים באותו ענין ובתוספתא אמרו הוליך את אשתו אצל הלבלר ונטל גיטה ונתנו לה ואמר לה הא גיטיך ר' יוסי אומר מגורשת ר' יהודה אומר אינה מגורשת ר' אומר אם עסוקים באותו ענין מגורשת ואפי' אמר כנסי שטר חוב זה הואיל ועסוקים באותו ענין ושמא תאמר נתן בידה והיא ישנה נעורה וקוראה והרי הוא גיטה שאמרו אינו גט עד שיאמר לה הא גיטיך היכי בעינן דעתה התם לאו משום דבעינן דעתה הוא אלא שיהא הגט במקום המשתמר דומיא דידה וכל שישנה לאו מקום המשתמר הוא ואפי' היתה בחצרה שהרי צריך שתהא עומדת בצד ביתה או בצד חצרה וכל שהיא ישנה הרי היא כמי שאינה עומדת בצד ביתה ומגדולי קדמונינו כתבו שכל שהיא בחצרה אפי' ישנה גט היא ואין נראה כן:

אע"פ שקטנה שהשיאוה אמה ואחיה אוכלת בתרומה כמו שביארנו חרשת שהשיאה עצמה לכהן פקח אינה אוכלת ואע"ג דהוה ליה כקטנה בגדול גזירה שמא יאכיל חרש בחרשת דהוה להו כקטן בקטנה ומ"מ בקטנה לגדול אין לחוש משום קטנה לקטן דקטנה לקטן כלי עלמא ידעי דלא כלום הוא ושמא תאמר אף חרשת בחרש יאכל אף בתרומה דאוריתא דהא קטן אוכל נבלות הוא ואי אתה מצווה להפרישו גזירה שמא יאכיל חרש בפקחת דלאו נשואי מעליי נינהו ושמא תאמר ואף חרש בפקחת תאכל בתרומה דרבנן דהא נשואי דרבנן נינהו שמא יאכילם בתרומת התורה:

כבר ביארנו במשנתנו שדבר תורה בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת שיאוש כדי לא קני וזו באה לדעת עולא ופסקנו כמותו כדי להעמיד פסק יאוש כדי דלא קני אלא שלענין ביאור יש לתמוה שהרי עולא עצמו אמר בפרק הגוזל בתרא דכולי עלמא יאוש כדי קני ותירצו בה דכי אמר עולא הכא לא קני דוקא לענין כפרה משום מצוה הבאה בעבירה אבל לענין ממונא לא וקשה לומר כן שהרי בסוף שמועה זו אמרו אמר רבא קא מיבעיא לי כי אוקמוה רבנן ברשותיה משעת גניבה או משעה דאקדשה למאי נפקא מינה לגיזותיה ולולדותיה ופשטה דמשעה דאקדשה כדי שלא יהא חוטא נשכר אלמא אף לענין ממונא לא קני אלא נראין הדברים דעולא סבירא ליה דלא קני כי הכא וכן שאף בפרק מרובה אמרה כן והתם לטעמא דהנהו תנאי קאמר שכן נראה לו מדבריהם מדקאמר לפי שלא נתיאשו הבעלים דמשמע הא נתיאשו קני: