מאירי על גיטין קי

מי שגנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר משלם תשלומי כפל אבל לא תשלומי ארבעה וחמשה שהרי כשטבח של הקדש טבח וענינה שנתיאשו הבעלים בשעה שהקדיש שנמצא שם הקדש חל עליה ומאחר שחל עליה שם הקדש אם שחטו בחוץ חייב כרת ומ"מ מה שהקשו ממנה בסוגיא זו למאן דאמר יאוש כדי לא קני לא דייקא שהרי בזו יאוש ושנוי רשות הוא שההקדש במקום שנוי רשות והראיה שהרי בפרק מרובה ס"ח ב' הקשו ממנה למאן דאמר יאוש כדי קני דקאמר גנב והקדיש ואחר כך טבח וכו' אימת אילימא לפני יאוש מי קדיש אלא לאחר יאוש וטעמא דהקדיש וכו' ומ"מ למה שהיה סובר כאן שאין הקדש משנה עד שהקשו ממנה למאן דאמר יאוש כדי לא קני דאי לא קני כרת מאי עבידתיה כלומר דבשלמא לענין תשלומי ארבעה וחמשה לא קשיא לן דדילמא האי דאמר לא קני דוקא לענין קרבן והשתא מיהא אף לענין קרבן היכי אמר דלא קני ותירצוה דמדאוקמוה ברשותיה לענין ארבעה וחמשה אוקמוה ברשותיה לענין קרבן והפקר בית דין הפקר ומ"מ יש מפרשים בדבריו של עולא דהכי קאמר יאוש כדי לא קני וא"כ בשעה שהקדיש לא קנאה עדין ונמצא ההקדש בא בעבירה ומצוה הבאה בעבירה לא כלום הוא ואח"כ שאלו מהיכא אוקמוה ברשותיה אם משעת גניבה להיות גיזותיה וולדותיה שמשעת גזילה לגזלן או משעת הקדשא להיותם לנגזל ופשטה דמשעת הקדשא:

ולענין פסק מיהא צריך בה עיון שאם גזלה טעונה וגזזה או מעברת וילדה אף בלא אוקמוה ברשותיה פשיטא דגזלן הוי אלא שמשלם דמי פרה העומדת לילד ורחל העומדת ליגזז ואם נטענה אצל גזלן וגזזה או נתעברה אצלו וילדה פשיטא דגיזא וולד לגזלן ורבים מפרשים בה שגזלה טעונה ולא גזזה והקדישה דבעלמא דנגזל הוי הואיל ואף מה שגזל בעין הוא ולא אמרו שבח שעל גבי גזילה דגזלן אלא כשבא השבח ברשותו וקא מיבעיא ליה השתא דאקדשה ואוקומה ברשותיה אי אוקמוה משעת גניבה להיות גיזותיה וולדותיה של גזלן או משעת הקדש ושיהו לנגזל ופשטה דמשעת הקדש ואין הדברים כלום שהרי זו אינה צריכה לפנים ולא עוד אלא שהכל מוקדש אלא ודאי כשנטענה אצלו ולא גזזה נתעברה אצלו ולא ילדה והקדישה והרי הכל מוקדש ושלא יהא חוטא נשכר דקאמר לתשלומין קאמר דאי משעת גניבה אין לו לשלם ואי משעת הקדש משלם ומ"מ אף בזו יש לתמוה שהרי אמרו על זו שבח שעל גבי גזילה דגזלן הוי ואפי' קודם יאוש מפני תקנת השבים ואף רבא אמרה כן בהגוזל קמא וא"כ קשיא דרבא אדרבא ומתוך כך נראה שלא נשאלה כאן אלא לעולא אבל לענין פסק דגזלן הוי כמו שהתבאר במקומו:

המשנה הששית והכונה בה בענין החלק החמשי והוא שאמר ולא היה סיקריקון ביהודה בהרוגי המלחמה מהרוגי המלחמה ואילך יש בו סיקריקון כיצד לקח מן הסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל מבעל הבית וחזר ולקח מסיקריקון מקחו קיים מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל מן האשה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים זו משנה הראשונה ובית דין שאחריהן אמרו הלוקח מן הסיקריקון נותן לבעלים רביע אימתי בזמן שאין בידם ליקח אבל אם יש בידם ליקח הן קודמין לכל אדם ר' הושיב בית דין ונמנו שאם שהת לפני סיקריקון שנים עשר חדש כל הקודם ולוקח נותן לבעלים רביע אמר הר"ם פי' סיקריקון הוא אלם יקח הקרקעות מיד בעליהם בלא כסף כדי שלא יהרוג אותה והתחדש זה החדוש אצלם מעת הרוגי המלחמה והיה זה זמן ידוע אצלם בזה העת ובעל הבית הוא בעל הקרקע אשר גזל אותו ממנו הגוי הסקריקון וכבר ביארנו בסוף העשירי מכתובות שהודאת האשה למכור בעלה בלתי מועיל ולפי שהיא תאמר נחת רוח עשיתי לבעלי ולזה שתוציא מיד הלוקח כאשר תגבה הכתובה ואמר נותן לבעלים רביע כמו שאם יקח מן הסקריקון בשלשים דינרין הנה יתן לבעל הקרקע עשרה דינרין שאנחנו נאמר דמי זה הקרקע ארבעים דינרין ויותר וממה שמוזיל הסקריקון להיות אצלו בכל כסף והוא בזה השיעור והוא ענין אמרם רביע בקרקע שהוא שליש במעות ואין ספק זה הדין היה בעת שהיה שם סקריקון:

אמר המאירי סיקריקון הוא שם מונח אצלם על אנס גוי שאונס הקרקעות לישראל בדרך זה שמיראו ומבהלו להרגו והוא בזמן ששונאיהם של ישראל מופקרין להריגה והלה נותן לו שדהו כדי שלא יהרגהו והיה אותו אנס נקרא אצלם סיקריקון וזה שאמר לא היה סיקריקון ביהודה פירשו בגמרא דין סיקריקון כלומר לא היה ביהודה דין סיקריקון שהלוקח ממנו יהא נדון כדין הנזכר במשנה זו בלוקח מסיקריקון בהרוגי המלחמה ר"ל עד זמן הרוגי המלחמה והוא מלחמת טיטוס מפני שהיתה הגזירה קשה עד שהיו אומרים כל דלא קטיל ליקטלוה ואף לכשנחו מעט מרתיחתם עדין הסכימו ביניהם דכל דקטיל ליתבי ליה ארבעה זוזי ובזמנים אלו מתוך שהיו מתיראים על נפשם גמרו ומקנו וכל שלוקח ממנו כלוקח מן הבעלים אבל מהרוגי המלחמה ואילך שנחה רתיחתם לגמרי עד שהסכימו שלא להרוג אלא שהיו אונסים אותם וגוזלים שדותיהם ומכריעין אותם ליתן להם הואיל ולא מיסתפי אנפשיהו לא גמרי ומקנו אלא שהיו אומרין לישקול השתא ולמחר תבענא ליה לדינא ומעתה כל הלוקח אותו קרקע מן הסיקריקון מגלגלין עליו הדין הנזכר במשנה זו ואע"ג דבתלוה וזבין אמרו זביני זביני דמשמע דאע"ג דלא מסתפי אנפשיה גמר ומקנה התם מ"מ זוזי קא מקבל ואע"ג דאנסי להו גמר ומקנה ואע"ג דאמרי' עלה בין ארצי זוזי בין לא ארצי ופירשו בו רבים מנין מעות מ"מ פירושו דלא ארצי באותה שעה אלא שדעת זה ליתן ודעת זה ליטול אבל הכא דליכא זוזי כלל לא וזה שביהודה לא היה דין סיקריקון תחלה שיש במשמע שבשאר ארצות היה דין סיקריקון וכן שבתוספתא פירשו בהדיא שהגליל לעולם היה בו דין סיקריקון פירשו הטעם בתלמוד המערב שבראשונה גזרו שמד על יהודה מפני שמסורת היה בידם מאבותיהם שיהודה הרג את עשו דכתוב ידך בעורף אויביך והיו משתעבדין בהם ונוטלין שדותיהם מלפניהם ומוכרין אותם לאחרים והיו בעלי בתים באים וטורפים עד שנמנעו מליקח והיתה הארץ חלוטה ביד סיקריקון התקינו שלא יהא דין סיקריקון ביהודה גליל לעולם יש בו סיקריקון המטלטלין אין בהם דין סיקריקון כלומר שמטלטלין אדם גומר ומקנה באונס פורתא:

ועכשו הוא מזכיר דין סיקריקון היאך הוא ואמר שאם לקח מסיקריקון תחלה ואח"כ לקחה מבעל הבית מקחו בטל ורשאי בעל הבית להעמידו בדין וליטלה מיד בלא שום דמים כאלו לא חזר ולקחה ממנו שזה שחזר ולקחה ממנו אינו מועיל כלל ופירשו בגמ' לדעת שמואל שהלכה כמותו אפי' עשה לו שטר אלא א"כ קבל עליו אחריות ואין אומרין בה אחריות טעות סופר שכל שמוכר מאונס אין אומרין כן אבל כשכתבו בפירוש אין דרך אנס להזקיק את האנוס בכך אבל אם לקח מבעל הבית תחלה ואחר כך לקחה מן הסיקריקון מקחו קיים ושוב אין בעל הבית יכול לערער ונתגלגל מזו למה שביארנו בפרק מי שהיה נשאוי שאם נתנה האשה רשות לבעל למכור בנכסי צאן ברזל אפי' הודת בשטר אינו כלום שיכולה היא לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ואמר בדין זה שאם לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה אפי' בשטר מיוחד מקחו בטל אבל אם לקח מן האשה תחלה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים ופירשוה בשטר מיוחד אבל היו שניהם בשטר אחד אין בו דין קדימה אלא אם כן נתפרש בהדיא וכן היא רמוזה בתלמוד המערב:

וראשונן של גאונים כתב שמאחר שנסמכה זו של אשה לזו של סיקריקון כשם שבסיקריקון מקחו בטל מיד כך האשה מבטלת המקח מיד ואין אומרין שיהא קיים עד שתבא לגבות כתבתה והלוקח יאכל בנתים אלא מיד היא מבטלת המקח ואם הדבר כן אתה צריך לפרשה באחד משלש שדות והם אחד שכתב לה לכתבתה ואחד שייחד לה לכתובתה ואחד שהכניסה לו שום משלה וגדולי המחברים גורסין שהכניס לה שום משלו ואף הוא מביא ראייה ממה שאמרו בפרק מי שהיה נשאוי צ"ה א' היה נשאוי שתי נשים ומכר את שדהו וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך השניה מוציאה מיד הלוקח ולא קתני ומת ובכלה מתניתין קתני ומת אלמא שבשלש שדות אף מחיים שניה מוציאה מיד הלוקח הא שאר נכסים ששעבוד כתבתה עליהם אינה יכולה לבטל עד שתבא לגבות ומ"מ מגדולי הרבנים כתבו בבבא בתרא שאף באותם שלש שדות מקחו קיים עד שתבא לגבות והביאו ראיה ממה שאמרו בפרק חזקת הבתים למעוטי מאי אילימא למעוטי שאר נכסים דידיה כל שכן דהויא לה איבה ויכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי ומקחו בטל אלמא שאותם שלש שדות דינם כשאר נכסים דידיה ומקחו בטל לכשתבא לגבות אבל בעודה עמו לא ומ"מ באלמנה שביבמות ס"ו ב' אמרו המכנסת שום לבעלה כו' מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה לפני רבן גמליאל ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות דמשמע מיד אלא שזו פירשוה חכמי הדורות שהכניסתו בשום וקבל הוא אחריות עליהן ולקח מן האיש תחלה והדברים מעורבבים ואין לאחד מן הדעות ראיה של כלום והדבר חוזר לשקול הדעת ונראין הדברים להיות מקחו קיים עד שתבא לזמן הגבוי וכבר כתבנו מדינין אלו למעלה ובשלישי של בתרא וכן ביארנו דין נחת רוח בבתרא פרק חזקת הבתים ובקמא פרק כונס:

ונשוב לדברינו שבענין הסיקריקון והוא שביאר זו משנה ראשונה כלומר זו שאמרו שלקח מסיקריקון ואחר כך לקח מבעל הבית מקחו בטל אבל בית דין של אחריהם תקנו שיהא הלוקח מסיקריקון נותן רביע לבעלים ופירשו בגמרא רביע קרקע שהוא שליש מעות ר"ל שאם לקחו בשלש מאות יהא נותן מאה דינרין לזה שכך שיערו חכמים בו שהסיקריקון הזילו רביע אחר שבא לידן בלא דמים ויהא נותן תשלום ערכו לבעליו ויהא שלו אלא שזה בורר ברביע שלו רצה נוטלו בקרקע רצה נוטלו במעות וזהו שאמרו רביע קרקע שהוא שליש מעות ודבר זה יש מפרשים בו אף בלא חזר ולקח ממנו כלומר שהוא כופהו בכך מתקנת בית דין ויש מפרשים דוקא בשלקחו מבעל הבית אחר כן וראשון נראה עיקר ממה שאמרו אחר כן שלא אמרוה אלא בזמן שאין בידו ליקח אבל אם לקחו זה מסיקריקון ורוצה ליתן לזה רביע לזכות שלו והוא אומר הריני מחזיר מעותיך רשאי ועל זה הושיב ר' בית דין ונמנו שלא ידונו כך אלא תוך שנים עשר חדש שאיפשר שהבעלים טורחים במעות אבל כל ששהה ביד הסיקריקון שנים עשר חדש כל הקודם יקח ונותן לבעלים רביע וכופין אותו להסתלק ממנו כדי שלא תהא הארץ חלוטה ביד גוים ומתוך כך כתבו קצת גאונים שלא נמנו בענין זה אלא בארץ אבל בחוצה לארץ הרי הוא כדין משנה ראשונה:

זהו ביאור המשנה ומה שנראה לנו בפסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

לעולם יהא אדם עובר על מדותיו ולא יהא קפדן ואכזרי לשונאיו ולא יקפח מדת המוסר לסיבת שנאה ונקמה דרך הערה אמרו אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה אקמצא ובא קמצא חרוב ירושלים על הדרך שסיפר בסוגיא זו ואתה למד ממנה שכל שהוא מוחזק להרביץ את המלכות על הצבור מותר להרגו וכמו שאמרו סבור למיקטליה כי היכי דלא ליזיל ונימא בי מלכא אמר להן ר' זכריה כו' ואמרו עליו ענותנותו של ר' זכריה החריבה את ביתינו: