מאירי על גיטין קח

כבר ביארנו במקומו שכל דבר החשוב במינו אינו בטל בתערובתו מעתה אגוזי פרך של ערלה שנתערבו עם אגוזי היתר אינן בטלות אפי' באלף ודבר זה מדרבנן דמדאוריתא חד בתרי בטיל אלא מדרבנן ומ"מ אם נתבצעו קודם תערובתן הלך חשיבותן וחזרו להם כשאר אגוזים ליבטל באחד ומאתים נפלו לשם שלמות ומשנפלו נתבצעו אם ביצען מזיד הרי זה מבטל איסור וכל שמבטל איסור במזיד אינו מבוטל אלא לאחרים אבל אם נתבצעו בשוגג עולות באחד ומאתים כשאר אגוזים שכל שביטל איסור בשוגג הרי הוא מבוטל ואין הלכה בזו כר' יהודה שאמר אף בשוגג לא יעלו משום דאתי לאיערומי אלא אין קונסין שוגג אטו מזיד ולענין ביאור מיהא שמא תאמר ומה הוצרך ר' יהודה לטעם קנסינן שוגג אטו מזיד והלא אף הוא אומר מין במינו לא בטיל וזה ודאי מין במינו הוא שאם בשאין מינו הרי יכול לברור את האיסור וכל שהאיסור ניכר אינו בטל אפילו באלף תדע שלא אמרה אלא בדבר הבלול וכדמוכח לה מדם הפר ומדם השעיר ויש מפרשין דכי אמר ר' יהודה מין במינו לא בטיל מדרבנן קאמר ואין נראה כן דהא מקרא קא מוכח לה ועוד ראיה שהרי באחרון של יום טוב ל"ח ב' אמרו בענין שחוטה בנבלה לא בטלה דאמרינן מין במינו לא בטיל לקולא כמו שיתבאר לך שם ואי מדרבנן קאמר לחומרא אמרינן ליה לקולא לא אמרינן ליה:

נטיעה של ערלה שנתערבה בנטיעות אחרות של היתר ולא הוכרה אפי' נתערבה במאתים הרי זה לא ילקוט שהנטיעה דבר חשוב הוא ואין לה בטילא ואם ליקט הלך חשיבותו ועולה במאתים ובזו אפי' נתכון ללקוט כן שחזקה אין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת ואין נטיעת ערלה בתוך האחרות ובלא סימן מצויה וכל מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן ומה שהוזכרה בשמועה זו נטיעה של כלאי הכרם שאלו בה בתלמוד המערב והלא כל הנטיעות אינן של כלאי הכרם כלומר שאין באילן משום כלאי הכרם ופירשוה בערוגת כלאי הכרם וכן העמידוה בהביא עציץ נקוב והעבירו תחת הגפן:

בשלישי של קידושין ביארנו במי שאמר לו אחד נטמאו טהרותיך והלה אומר לא נטמאו או שאומר איני מאמינך שאינו נאמן ויראה לי הואיל ואין בידו לטמא ואפי' היה הוא מפסיד בכך כל שבהכחשה אין אומרין מתוך שנאמן על הפסדו נאמן ואם שתק לו הרי האמינו ונאמן אע"פ שאין בידו הא כל שבידו אף באומר שאינו מאמינו נאמן לדעתי מעתה היה עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך ניטמאו או זבחים שעשיתי עמך נתפגלו נאמן אף כשהוא אומר איני מאמינך הואיל ובידו הם ויכול מעכשו לטמאם וכן בזבחים כגון שאומר נתפגלו בשחיטה שאיפשר לו לפגלם בזריקה נאמן אף בהכחשה ואפי' לא היה אצלו הפסד שכר או תשלומין כגון שנעשה בשוגג אמר לו טהרות שעשיתי עמך ביום פלני ניטמאו הואיל וכבר החזירם ואין בידו לטמאם אינו נאמן בהכחשה הא בשתיקה נאמן כסתם שמועה שבמסכת קדושין שהזכרנו במה דברים אמורים בשאמר לו כן בפעם ראשונה שראהו אבל אם מצאו ולא אמר לו כלום ולאחר זמן מצאו ואמר לו כן אינו נאמן אף בשתיקה ודוקא בפועל שהרי מוטל היה עליו לומר לו לשעתו אבל באחר אין בו חלוק בין שאמר לו בפעם ראשונה בין שאמר לו לאחר זמן ובכלם נאמן בשתיקה:

ומ"מ בזו שביארנו בשאין בידו ולאחר זמן שאינו נאמן אף בשתיקה דוקא בשאינו סבור שיהא לו הפסד בכך אבל אם סבור כך מתוך שנאמן על הפסד שכרו נאמן בשתיקה ומעתה מי שאמר לחברו ספר תורה שכתבתי לך אזכרות שבו לא נכתבו לשמן אם בידו הוא נאמן בין להפסיד שכרו בין לפסול את הספר תורה ואם אינה בידו וכבר החזירה ולא אמר לו כלום ולאחר זמן אמר לו כן נאמן להפסיד שכרך שהרי כלה נפסלה ואינו נאמן להפסיד ספר תורה שהרי אינו סבור להפסיד בדבור זה אלא שכר אזכרות והוא דבר מועט ואם תחוש בה שלא לחלק בין מועט למרובה אף אתה מפרש שהוא סבור שלא להפסיד כלום אלא שיעביר קולמוס על האזכרות וסבור שהיא כשרה בכך ואינו כן כמו שיתבאר אבל אם אמר גוילים שבה לא עבדתים לשמם הואיל והוא סבור להפסיד כל השכר נאמן בשתיקה אף לאחר זמן ואם כן בטהרות וזבחים שביום פלני שאין בידו ושהוא אחר זמן ואינו נאמן אף בשתיקה דוקא בשאמר שבשוגג נעשה וכפשוטו של לשון ר"ל ניטמאו ונתפגלו ולא אמר טמאתי ופגלתי וזהו לדעתי מה שאמר שורת הדין אינו נאמן כלומר שאף במזיד היה ראוי לומר שאינו נאמן שהרי מן הדין אינו חייב אלא מתורת קנס והילכך כל במזיד נאמן מתורת תשלומו בשתיקה:

זהו ספק הנראה לי בדינין אלו אע"פ שאני יוצא בה מדרך שאר מפרשים והשמועות מתישבות בה יפה ואין עוד קושיא מזו שבכאן לאותה של קדושין ולא מזו למעשים של אזכרות וגוילין ולענין ביאור לשיטתנו לא נחלק רבא על אביי במה שבידו כלל שנאמן אף כהכחשה באדם אחר שאינו פועל או בפועל ואמר לו בפעם ראשונה ובשאין בידו שאינו נאמן בהכחשה ונאמן בשתיקה אלא שנחלקו בפועל ובאין בידו ולא אמר לו בפעם ראשונה שלאביי נאמן בשתיקה אף במקום שאין לו בו הפסד ולרבא אינו נאמן אף בשתיקה אלא במקום שיש לו הפסד ואם כן אותה של קדושין פירושה באינה בידו ובשתיקה נאמן ואף רבא מודה בה וזו שבכאן רישא כשבידו ואף בהכחשה נאמן אפי' שלא במקום הפסד סופא לאו בידו ואינו נאמן בהכחשה הא בשתיקה נאמן בכל ענין לאביי ולרבא בפועל מיהא ואחר זמן אינו נאמן אף בשתיקה אלא במקום הפסד והלכה כרבא והדברים ברורים:

ובפסחים אמרו בבריתא שהשוחט את הפסח על בני חבורה ולאחר זמן אמר להם שלא לשמו שחטתיו אם נאמן להם סומכין על דבריו ואם לאו שורת הדין שאינו נאמן והרוצה להחמיר על עצמו הרי זה משבח ויביא פסח בשני וזו נמשכת לשיטתנו שבודאי נאמן להם שאמרו זו היא שתיקה:

והרבה מפרשים ראיתי שמבלבלים בה את הדברים ומקשים מדאביי לאביי בין זו לאותה של קדושין וכלל דבריהם שדברי רבא חוזרים למה שבידו וכל שאין בידו אינו נאמן אף בשתיקה ואף מה שבידו כל שלא אמר לו בשעה ראשונה אינו נאמן וכבר ביארתי כונתם בשלישי של קדושין ומ"מ למדת לשיטתנו שכל שאמר לו אחד יינך נתנסך או נגע בו גוי אין זה בידו ונאמן בשתיקה ולא בהכחשה ומ"מ צריך לאדם שלא ירמה עצמו בהכחשה זו שאם הוא מאמין בלבו ומכחיש בפיו קולר תלוי בצוארו ולא נאמרו הדברים אלא בשאינו מאמין בו כלל אם מצד פחיתותו אם מצד שמכיר בו שכונתו להקניטו והוא שכתבו רבני צרפת שאם יודע בו שהוא נאמן יש לחוש וממה שכתבנו אתה למד הפרטים בכל ענין שכיוצא בזה ומ"מ אשכחיה ולא אמר ליה כו' כל שיש לדון שהיה נמנע לאי זו סבה אם מחמת שמצאו עם אחרים ולא רצה לצערו לפניהם או כל כיוצא בה אין מקילין בה שלא נאמר אלא כשיש שם אמתלא להקל:

כל ספר תורה שנכתב בה אזכרה אחת שלא לשמה הרי זו פסולה ואפי' חזר והעביר על הכתב קולמוס לקדשו בכונה אין השם מן המובחר מעתה אין צריך לומר בשנכתבו כל האזכרות שלא לשמן שאף בשהעביר עליהם את הקולמוס פעם אחרת יש בה פסול מצד אחר והוא שנראה כמנומר ואף כשהעביר עליו קולמוס לשעתן ובאותו דיו בעצמו עד שאין הענין נראה כמנומר יראה לי שמ"מ לא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין ממה שכתבנו למדת שספר תורה שנתעבדו גויליה שלא לשמה פסולה וכן בעור התפלין לדעת קצת אף בעור הקציצה אלא שיש חולקין לומר דוקא בעור הרצועות לבד כמו שביארנו בפרק השולח אבל קלף שכותבין עליו צריך עבוד לשמה כספר תורה אבל מזוזה אינה צריכה עבוד לשמה וכן כתבוה גדולי המחברים אלא שיש חולקים בה כמו שביארנו בראשון של סכה וכתיבתם מיהא בכלם אין צריך כונה אלא באזכרותיהם ולענין עבוד לשמה מיהא יש מי שפירש שכל עבוד סתם הרי הוא כלשמו דהא קדשים נמי סתמן כלשמן כדאיתה בשמעתא קמייתא דזבחים אבל עבוד שלא לשמה פירושו שעבדו בבירור שלא לשמה כדמיון מה שנזכר כאן בהיה כותב את השם ונתכון לכתוב יהודה והביאם לכך מה שהקשו מסוגיא שבכאן לסוגיא שלפרק נגמר הדין בשמועת האורג בגד למת דרבנן סברי דלא בעינן לשמה והם סוברים הלכתא כותיהו ומתוך כך הם מתרצים אותה בדרך זה דרבנן לא בעי עבוד לשמה בהדיא ודיו בסתם עבוד וזו שבכאן דבעינן לשמה פירושו סתם עבוד על הדרך שכתבנו בשמם ומ"מ יש מתרצים דהתם בתפלין נחלקו אבל ספר תורה כולהו מודו דבעינן לשמה ואם כן תפלין מיהא כנגד שיטתנו והביאו ראיה מדבריהם של גדולי הפוסקים שהביאו מחלקת רשב"ג ורבנן בהלכות תפלין ובהלכות ספר תורה הביאו זו שבכאן נראה שהם מפרשים מחלוקת של רשב"ג ורבנן דלרבנן לא בעינן לשמה ולרשב"ג בעינן לשמה דוקא בתפלין ומ"מ אנו מפרשים מחלקתן בעור הקציצה אבל הקלף שכותבין בו הפרשיות צריך עבוד לשמה כספר תורה וכן עיקר:

ומתוך כך אנו מפרשין עבוד לשמה שיזכיר בהדיא שלשם ספר תורה הוא מעבדו או לשם מה שהוא וקצת רבני צרפת מצריכים שיהא ישראל נותן סימן בעור ויניחהו לתוך המשרה לשם כך ולא שיתנהו סתם ויספיק לו מחשבה לשמו וכן בכתיבה כשיתחיל לכתוב יאמר שהוא כותב זה לשם תורת השם או לשם תפלין וכן בציצית תאמר האשה בתחלת טוייתה שלשם ציצית היא טוותו ויש חולקים להתיר במחשבה לשמה וליתנו אף לגוי לעבדו במחשבה לשמה ואין אומרין בזו נכרי אדעתא דנפשיה קעביד הואיל ובמצות ישראל הוא עושה ושאין במעשיו ספק לשם ע"ז ומ"מ גדולי המחברים כתבו שכל שהוא צריך עשיה לשמה פסול בגוי ומה שכתבנו בשם קצת רבני צרפת צריך שיעשה סימן בעור מוכיח שהם מכשירים אלא שאין סומכין עליו לומר זהו שעבדתיו על פיך שאין גוי נאמן באיסורין ומ"מ גרירת הקלפים ותקונם ושרטוטם כשרין בגוי בלא שום פקפוק: