מאירי על עירובין עה

המשנה הששית והכונה בה בפי׳ החלק השלישי. והוא שאמר ר׳ אליעזר אומר יום טוב הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה מערב אדם שני עירובי׳ כלומר ששתי קדושות הן וערב יום טוב מניח שני עירובין אם ירצה חלוקים זה מזה זה למזרח וזה למערב שאלו היו קדושה אחת לא היה יכול לערב לשני הימי׳ לשתי רוחות שאין זה אלא כמערב חצי היום לרוח אחד וחצי היום לרוח שני שאין עירובו עירוב. אלא שתי קדושות הן. ומעתה מניח מערב יום טוב שני עירובין אחד למזרח ואחד למערב. ואומר עירובי בראשון במזרח ובשני למערב או בראשון למערב ובשני למזרח או שאם אינו מניח אלא עירוב אחד אומר בראשון למזרח ובשני כבני עירי שלא ליאסר בשאר רוחות בעירוב זה (או זה) או עירובי לשני ובראשון הריני כבני עירי שמאחר שימים חלוקים הם עושה בהם כרצונו. וחכמים אומרי׳ מערב לרוח אחת או אינו מערב כל עיקר מפני שלדעתם קדושה אחת הן. ופירשו בגמרא (שלא) [שאילו] היה פשוט להם שקדושה אחת הן לא היה צריך אלא לעירוב אחד שהשני נגרר אחר הראשון לכל עניניו אלא מספקים הם בכך. ודנין אותם קדושה אחת שלא לערב בשני רוחות לשני הימים. ודנין אותם כשתי קדושות להצריך עירוב לשני אף לאותו רוח ואם לא עירב לשני שמא עירוב ראשון עירוב לשני והפסיד שאר רוחות שמא אינו עירוב לשני ואין לו אלא אלפים אמה לאותו רוח.

וכיצד יעשה כלומר אחר שאף חכמי׳ מודים שצריך לערב לשני [כיצד] הוא עושה הרי אם יניחנו שם שמא יאבד ואחר שאתה עושה אותם שתי קדושות צריך שיהא העירוב קיים לבין השמשות של שני ולערב מתחלה אי אפשר שאין מערבין עירובי תחומין ביום טוב אלא מוליכו בראשון ר״ל ערב יום טוב ומחשיך עליו עד שיקנה לו עירובו מאותו היום ונוטלו ובא לו וכבר ביארנוה [שמיירי שמערב] על ידי שליח שאם על ידי עצמו אינו צריך פת. ובשני ר״ל ביום טוב שהוא ערב שבת מוליכו לשם מבעוד יום ועומד שם עד שיחשיך ואוכלו ובא לו שהרי אינו יכול להביאו בשבת. ובזה מפרשי׳ על ידי עצמו מפני אכילתו ונמצא משתכר בהליכתו שיש לו ארבעת אלפי׳ אמה ומשתכר בעירובו והולכה זו אינה נקראת עירוב מיום טוב לשבת עד שנאסרו מטעם אין יום טוב מכין לשבת שהרי ביום ראשון התנה לשני הימים ואעפ״י שנטלו משם הרי אין צריך בהחזרתו לומר כלום ולקבעיה הדר הא (עירוב) [לערב] מתחלה מיום טוב לשבת לא שאעפ״י שתחלת היום קונה עירוב ושבת מכינה לעצמה מכל מקום צריך הוא לדבר מבעוד יום טוב שיהא זה לו עירוב ואותו דבור נעשה מכין מיום טוב לשבת (מצדו) ולא נאמר מכינה לעצמה אלא בהכנה דממילא וכל זה הוא ביום טוב שלפני השבת אבל ביום טוב שלאחר השבת מוליכו בראשון ואינו (אוכלו) [נוטלו] וחוזר למחר לראות אם העירוב קיים ומחשיך עליו ואם רצה יאכלנו וכן אם עירב לשתי רוחות נאכל עירובו בראשון עירוב לראשון ולא לשני.

אמ׳ להן [ר״א] מודים אתם לי שהם שתי קדושות שאלו לא היו אלא קדישה אחת עירוב של בין השמשות של יום ראשון קנה לו אף לשני. ובגמרא אמרו שהם השיבוהו שמתורת ספק הם אומרים כן ולא עשאום שתי קדושות אלא להחמיר אבל להקל לערב בשתי רוחות או לאחד ליום אחד [ובשני] להיות (באחר) כבני עירו [לא] וכן הדין בשני ימים טובים של גליות אבל של ראש השנה קדושה אחת הן ואין מערב אלא לרוח אחד ואינו צריך עירוב לשני שעל כרחו מעורב הוא לאותו רוח גם כן. ואין קפידא אם נאכל עירובו שבין השמשות ראשון זכה לשני ימים שכיום אחד הם והוא שאמרו אחר כן ר׳ יהודה אומר ראש השנה שהיה ירא שמא תתעבר ר״ל שמא יהא אלול מעובר ויקדשו יום שלשים ואחד ומתוך כך הוא צריך לנהוג בו קדש שני ימים מערב שני עירובין ומתנה. ראשון למזרח שני למערב. או ראשון למערב שני למזרח. עירובי לראשון ובשני כבני עירי. עירובי לשני ובראשון כבני עירי. שהוא סובר שהן שתי קדושות כיום טוב ושבת. וכן בשניהם על תנאי כגון אם עירובי בראשון למזרח שני למערב וכו׳ ולא הודו לו חכמים מפני שהם סוברים שקדושה אחת הן וכן הלכה כמו שכתבנו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה אלא שיש בקצת דברים שבה תנאים יתבארו עכשו דברים שנכנסו בגמרא להשלמת תנאים אלו עם שאר דברים שבה אלו הם: