מאירי על עירובין עו

כבר ביארנו שמאחר שהם שתי קדושות אין עירוב האחד מועיל לשני. עירב ברגליו לראשון מערב ברגליו לשני נאכל עירובו בראשון אין יוצא עליו בשני. צריך שתדע שאין עירוב ברגליו ועירוב הפת שוים (זה) והוא שהמערב ברגליו הוא שהולך לשם ומחשיך וקונה לו שביתה וכל שהוא יוצא משם וחוזר לביתו הרי הוא כמערב בפת שנאכל עירובו אחר שהוא מיטלטל לדעתו וכשהוא חוזר בשני ר״ל ביום טוב לשני לקנות שביתה לשבת הרי הוא מערב מבתחלה ונמצא שאין הפרש במערב ברגליו בין שהתנה לשני הימים ללא התנה שאפי׳ התנה פנים חדשות הן וכעירוב מתחלה ואעפ״י כן יכול הוא לערב ברגליו מיום טוב לשבת ולא מפני שעירב מאתמול ליום טוב שהרי אמרנו שאותו עירוב כבר נפקע כחו אצל השני עד שאילו היה צריך למערב ברגליו שידבר ויאמר כאן תהא שביתתי לא היה יכול לערב מיום טוב לשבת כלל שאין מערבין מתחלה מיום טוב לשבת אפי׳ עירב מערב יום טוב לראשון ואין אומרין בו לקבעיה הדר אלא שאפי׳ לא עירב מאתמול כלל יכול הוא לערב ברגליו מתחלה מיום טוב לשבת אלא שמערב ברגליו אינו צריך דבור ומכיון שהחשיך לשם קנה לו שביתה ממילא אחר שאינו ישן אלא ניעור שיש לומר בו שמכיון שיכול לאמרה כמי שאמרה דמי ואין כאן הכנה מצדו מיום טוב לשבת והכנה דממילא (אין) [יש] כאן שתחלת היום קונה עירוב ונמצא שבת מכינה לעצמה. ושמא תאמר והרי אמרו לא יהלך אדם בשבת בתוך שדהו לידע מה היא צריכה כיוצא בו לא יטייל אדם על פתח המדינה כדי שיכנס למרחץ מיד אלמא הלוך עצמו אסור והיאך יערב מתחלה מיום טוב לשבת. (באלו) [שאני] שדה ומרחץ שמעידין על סבת הליכתו ויש כאן מראית העין אבל זה אין כאן חשש שאם הוא מן התלמידי׳ יאמרו שמעתא משכא ליה ואם עם הארץ יאמרו אחר חמורו הוא מחזר ואם מפני שהולך למחר חוץ לתחום יאמרו שמערב יום טוב עירב עירוב בפת אינו כן שכל שאין עירוב ראשון מועיל לו כל שמערב בפת מתחלה צריך דבור ומעתה כל שהתנה בעירובו הראשון שיהא לשני ימים כשמחזירו למחר על סמך דבור ראשון הוא מחזירו ואחר שאותו הפת בעצמו הוא שמחזיר לשם אינו צריך דבור שאין הפת מטלטל מדעתו אבל אם נאכל העירוב כשבא לערב בפת אחר הרי הוא כמי שלא עירב מערב יום טוב לראשון והרי הוא מערב מתחלה מיום טוב לשבת והוא צריך דבור ומתוך כך אין לו עירוב בפת לשני שאין אדם מכין מיום טוב לשבת ודבורו הוא הכנה הבאה מצדו אלא שאם רצה מערב ברגליו על הדרך שביארנו אבל באותו פת עצמו אין כאן הכנה מצדו והכנה דממילא הבאה על ידי חזרתו אעפ״י שהוא (שותה) [עושה] אין כאן [המה] שהרי תחלת היום קונה עירוב ושבת מכינה לעצמה ומכל מקום כל שמערב בפת אעפ״י שתחלת היום קונה עירוב צריכים אנו לסעודה הראויה מבעוד יום.

ואם כן למדת על כרחך שזה שאמרו מערב שני עירובין אחד למערב ואחד למזרח אי אפשר להעמידה בשעירב בסוף אלפים אמה לכל רוח שאם כן הרי אין יכול לילך בראשון למקום עירובו השני שהרי הפסיד לאותו היום כל אמותיו שכנגד השני ואין כאן סעודה הראויה מבעוד יום ואעפ״י שראויה לאחרים מכל מקום כשם שאתה צריך לסעודה הראויה מבעוד יום כך אתה צריך שיהא עירוב מבעוד יום והרי מבעוד יום הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר. (ופרשה) [ופירשוהו] בשמניח בסוף אלף לכאן ולסוף אלף לכאן ולהרויח עוד אלף אמה ונמצא שיכול לילך לשם בראשון שהרי נשארו לו אלף אמה לאותו צד.

ולביאור השמועה למדת שזה שאמרו עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו לשני הוא הדין אפי׳ עירב לראשון בשותק ולא עוד אלא אף לשתי רוחות כל שהם שתי קדושות. ומכל מקום כל גדולי המפרשי׳ כתבו בזו דוקא מרוח אחת שאם לרוח אחרת יראה כהכנה שהרי [אמרו] לא יהלך אדם בתוך שדהו וכו׳ והרי בכאן לא יאמרו שמערב יום טוב עירב שהרי ראוי הוא לצד אחר. וזה שאמר עירב בפת בראשון מערב בפת בשני [פי׳] באותה הפת שאינו צריך לדבור והוא הדין ברגליו בשתיקה [אבל] בפת אחרת לא שהרי צריך דבור. עירב בפת בראשון מערב ברגליו בשני שאף בלא עירב לראשון כלל הדין כן. ובשתיקה עירב ברגליו בראשון אין מערב בפת בשני שהרי לדיבור הוא צריך ונמצאת הכנה מצדו מיום טוב לשבת וכן שהוא כמקנא ביתא. ומה שאמרו בביצה נולדה בזה אסורה בזה משום הכנה הוא ולא משום קדושה אחת כמו שביארנו במקומו. ויראה לי במערב ברגליו הואיל ואינו צריך דבור ר״ל שאינו צריך לומר שיקנה לו מקומו אפי׳ אמ׳ לא הפסיד:

מי שישן בדרך ולא ידע עד שחשיכה נחלקו בו ר׳ יוחנן בן נורי וחכמים שלדעת ר׳ יוחנן בן נורי קנה שם שביתה ויש לו אלפים אמה משם לכל רוח ולדעת חכמי׳ אין לו אלא ארבע אמות והלכה כר׳ יוחנן בן נורי וחפצי הפקר אין קונין שביתה אלא הרי הן כרגלי הזוכה ודברים אלו יתבארו בפרק מי שהוציאוהו בע״ה: