מאירי על עירובין עד

עם הארץ שנתן דמים לחבר ליקח לו אגודת ירק וחבר זה צריך ליקח גם כן לעצמו ועירב את הדמים ולקח שתי אגודות ולא נודע איזו לקח לעצמו ואיזו לקח לעם הארץ הרי החבר צריך לעשר אגודה שלו וכן מעשר עוד באגודה שלו על של חברו שלא יאכיל לעם הארץ טבלים ואעפ״י שכל בדרבנן יש ברירה והוברר הדבר שזו שנתן לעם הארץ (היא) היא שלקחה לצרכו של עם הארץ ולא שיהא הוא נקרא עכשו כמוכרה לו והרי אם לקח לו סתם אין צריך לעשר מכל מקום הואיל ואין הברירה מבוררת כל כך צריך לעשות כן שלא להוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו ואם אמ׳ זו אני לוקח לפלוני וזו לעצמי אינו מעשר את של פלוני עם הארץ אלא אם כן חזרו ונתערבו:

מעשר שני צריך לחללו על מעות מצויים לו ושהם ברשותו כמו שיתבאר במקומו. ומכל מקום אם [אמר] מעשר שני זה יהא מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס הרי זה חלל ואעפ״י שיש הרבה בכיס ואין צריך לומר אם לא היתה שם סלע אלא הוא. וסלע חדשה שהוזכר כאן לאו דוקא:

מאחר שביארנו שכל בדרבנן יש ברירה מי שאמר לחמשה הריני מערב למזרח על איזה מכם שארצה ולמחר את שאברור מכם ילך אעפ״י שלא בירר לו אפי׳ בדעתו איזה מהן ילך עד למחר עירובו עירוב לאותו שיברור וכן מי שאמר הריני מערב לשבתות של כל השנה ר״ל לאחת מכלן ושבת שארצה אלך אפי׳ לא בירר רצונו עד שחשיכה עירובו עירוב אחר שעירובו קיים שכל בדרבנן יש ברירה ולזה שרצה עירב. ויש מי שפי׳ לשבתות כל השנה לכל שבת מהם שירצה ואפי׳ כמה:

התרומה נקראת ראשית וצריך שיהו שיריה נכרים שאם (אם) [אמר] כל גרני תרומה לא אמ׳ כלום שאין ראשית אלא אם כן האחרית ניכר בשעת קביעת הראשית ואם אמ׳ כרי זה תרומתו לתוכו ומעשרותיו לתוכו אינו כלום ואין סביבותיו ניתרים עד שיאמר לצפונו או לדרומו הא כל שארד לצפונו או לדרומו קרא שם והאוכל משם חייב משום תרומה. היו לפניו שני רמונים של טבל ואמר אם יארע כך זו תהא תרומה על זו ואם יארע כך זו תהא תרומה על זו אינה תרומה: