מאירי על חגיגה יא

מה שאמרו בסוגיא זו עד האידנא דהות אימיה מיחייבא בשמחה כבר ביארנו שהלכה כן וא"כ מה שאמרו במסכת קדושין ל"ד ב' אשה בעלה משמחה כלו' ואלמנה פטורה אין הלכה כן אלא אף אלמנה חייבת ומ"מ לענין ביאור סוגיא צריך לשאול שהרי אביי בעצמו שאמר כאן דהות אימיה מיחייבא הוא בעצמו אמר שם בעלה משמחה אלא שפירשו רבים בכאן אמיה מיחייבא מצד הבעל ומ"מ לענין פסק הדברים כמו שכתבנו:

קטן סומא אע"פ שאין כאן שעור בהליכת הרגל שהרי מ"מ שיעורו בהליכתו עם סיוע אביו מירושלם להר הבית הואיל ואילו היה גדול בדרך זה היה פטור מן הראיה אף הוא פטור בה אף בחנוך ואין צריך לומר בחגר שהרי אף עכשו אין יכול לילך ברגליו אף בסיוע אביו:

המשנה השניה בש"א הראיה שתי כסף וחגיגה מעה כסף בה"א הראיה מעה כסף וחגיגה שתי כסף אמר הר"מ פי' אמ' השם לא יראו פני ריקם ר"ל שיביא קרבן עולה בידו כשיעלה לחוג ואלו העולות הם הנקראות עולת ראיה ונקראת ג"כ ראיה בחסרון מלת עולה ואין לה שיעור למעלה ברבוי למה שאמ' השם איש כמתנת ידו וגם אין ראוי להיות פחות מעולה במעה כסף והוא משקל י"ו שעורות מכסף וחגיגה הוא מה שאמ' השם וחגותם אותו חג לד' רוצה בזה שיביא קרבן שלמים ולפי שהשלמים נקראים חגיגה גם כן אין להם קצבה ולא שיעור למעלה ואין ראוי שיהיו פחות משתי כסף והם ל"ב שעורות מכסף וב"ש או' כי העולה צריך שתהיה מדמים יותר לפי שהוא כלה לד' וב"ה או' כי שלמים יהיו הדמים שלהם יותר לפי שיש בהם חלק לשם וחלק לבעלי' וחלק לכהני' ולאלו ראיות ותשובות וטענות יקצר המקום הזה מלהגידם ודע כי המצוות שחייבי' בהן ישראל בחג שלש והם הראיה והיא קרבן עולה וחגיגה והיא שלמים כמו שביארנו והשמחה והיא גם כן שלמים ונקראי' שלמי חגיגה ואין לה גדר ולא שיעור ידוע והן חובה על הנשים והאנשים ועליהם אומ' נשי' חייבות בשמחה ולשון התורה וזבחת שלמים וגו' ושמחת לפני ד' אלקיך וזכור זה:

אמר המאירי בש"א הראיה שתי כסף וכו' כונת המשנה בענין החלק השני לבאר שעורן של קרבנות אלו כמה הוא ואע"פ שמן התורה אין בהם שיעור בא להשמיענו שהחכמים נתנו שיעור לשנים מהם והם הראיה והחגיגה אבל של שמחה אף חכמים לא נתנו בהם שיעור ואף שני אלו שנתנו בהם חכמים שיעור אין שיעורן שוה שלדעת בית שמאי הראיה שתי כסף לפחות שהם שני מעין שהוא שליש דינר חגיגה מעה כסף ואע"פ שאין שלמים אלא בבהמה אפשר בשעירה קטנה ביותר ובית הלל אומרים בהפך וכבר ידעת שהלכה כבית הלל ומ"מ שלמי שמחה לא נתנו בהם חכמים שיעור ומצוה להביא כפי עשרו:

זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא:

ביום טוב של עצרת מצינו שרבה הכתוב בעולות שנאמר והקרבתם על הלחם שבעה כבשים תמימים ופר בן בקר אחד ואילים שנים יהיו עולה ליי' ומיעט בשלמים שנאמר ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים ואלו הם הנקראים זבחי שלמי צבור ובאים מתרומת הלשכה ועושין בהם כענין המבואר בהם במשנת אי זהו מקומן ובחנכת הנשיאים רבה הכתוב בשלמים ומיעט בעולות שנא' פר אחד בן בקר איל אחד כבש אחד בן שנתו לעולה ולזבח השלמים בקר שנים אילים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה קרבן חגיגה ר"ל של שלמים היתה לפני הדבור ר"ל קודם מתן תורה שנא' בנערי בני ישראל ויזבחו שלמים ואע"פ שהפרשה נאמרה אחר מתן תורה אין מוקדם ומאוחר בתורה שכך שנינו בשני בסיון עלה בשלישי ירד ועלה ברביעי ירד בחמשי בנה מזבח ר"ל מזבח זה שהקריבו בו נערי בני ישראל בששי נתנה תורה הא למדת שקודם מתן תורה הקריבו שלמים אלו ואותם השלמים נקראו חגיגה ופרשוה בתלמוד המערב על שם ויחגו לי במדבר אבל עולת ראיה לא היתה במדבר ואע"פ שכתוב שם גם כן ויעלו עולות והיה לך לקרותה עולת ראיה על שם ויחזו את האלהים עולת תמיד היתה שהיא חובת כל יום ונצטוו עליה במרה ולא של ראיה הבאה מזמן לזמן ובהפשט וניתוח קרבוה ואע"פ שלא נתפרש דין פרטי הקרבנות עד תורת כהנים כללות ופרטות נאמרו בצווי ראשון הן במרה הן בסיני אע"פ שלא מצאנום בכתוב ונשנו באהל מועד למשה מפי הגבורה ונשתלשו בערבות מואב לישראל מפי משה שאלו נאמר כללות לבד נאמרו בסיני ר"ל שלא נתפרש להם אלא גוף המצות אבל חלקי המצות ופרטיהן ר"ל שתעשה המצוה על דרך זה ועל דרך זה לא נתפרש להם עד שהוקם המשכן וזהו אהל מועד וזהו ממצות שמויקרא ואילך כמו שנא' בעבודת הקרבנות שלא נאמר להם בסיני אלא מזבח אדמה תעשה לי וזבחת (שם) [עליו] וכו' הרי שנצטוו דרך כלל על עולות ושלמים ולא נתברר להם כלל הפשט ונתוח של עולה ולא הקטרת אימורי' של שלמים ולא נתגלו עד אהל מועד שהוקם המשכן נמצאת אומר שלא נתגלה להם דין [הפרט של] הפשט ונתוח במדבר והיאך נכשלו להקריב במצות השם שלא כתקנה של הקרבה שאלו היתה הקרבתם עולת ראיה היית אומר קרבן נדבה היה ולא מפי הדבור והקריבוה כרצונם או שמא כשרה היא אף בעוף ואף כשמביאה בהמה אינה צריכה הפשט ונתוח אבל מאחר שאתה מפרשה בעולת תמיד ובמצות שכינה היאך הוכשלו להקריבה שלא כתקנה אלא ודאי הכל נתגלה להם על הדרך שביארנו זהו שאמרו מי איכא מדי דמעקרא לא צריכה הפשט ונתוח ולבסוף צריכה: