מאירי על ברכות לז

כל המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים נופל בגיהנם והדבר מכוער יותר ממה שמספר אחריו בחייו, וגדולי עולם פירשו המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים וכל שכן בחייהם שמצטערים בכך:

תלמיד חכם אין ראוי לחשבו בדבר מן הדברים אפילו ראוהו שעבר עבירה בלילה אין ראוי להרהר עליו ביום אלא שראוי לאדם להעלות על לב שעשה תשובה ביום ובמה דברים אמורים שחטא בעבירות שבין אדם למקום, אבל אם חטא בעבירות שבין אדם לחברו מהרהרים אחריו עד שיתפרסם הדבר שחברו מפוייס ממנו:

בכ"ד מקומות מצינו במשנה שמנדין על כבוד הרב כלומר על מי שמזלזל בתלמיד חכם או שיקל בהוראתו וכלן מפוזרות בתלמוד ולא הוזכרו הנה אלא ג' מהן, אחת המספר אחר מטתו של תלמיד חכם והוא שאמרו בעקביא בן מהללאל שהיה אומר שאין משקין את הגיורת ולא את המשוחררת, וחכמים חלקו עליו לומר שמשקין והביאו ראיה משמעיה ואבטליון שהשקו שפחה משוחררת והשיבם דוגמא השקוה כלומר על שהיו גרים כמותה, ונדוהו על שספר בקלונם, ואע"פ שאמרו אחר כן חס ושלום שעקביא נתנדה שאין עזרה ננעלת על שום אדם מישראל בחכמה ויראת חטא כעקביא מכל מקום אלמלא רוב מעלתו ראוי היה לנדוי, והשני המזלזל בנטילת ידים, והשלישי המגיס דעתו כלפי שמים ר"ל שמתפלל לפניו בדרך שעשוע כבן המתחטא לפני אביו שלא באימה יתירה מצד שהוא מחזיק עצמו בחסיד גמור ומבטיח עצמו שלא לשוב ריקם מלפניו, ושאר מקומות לא נתבררו לנו ואע"פ שמגדולי המחברים מנאום בחבוריהם תדע שאלו מנינו כל המקומות שמצינו בתלמוד שמנדין עליהם יצאו לנו יותר מכ"ד שבמנינם ואחת מהן בסוף מועד קטן שמנדין על עושה מלאכה בשעה שהמת בעיר אם אין לו כל צרכו, וכן שהם מנו המנדה מי שאינו חייב נדוי, ואם באת להוציא את זה ולהשלימו באחר שכתבנו הרי יש לך אחר ביבמות חכם שהורה להתיר אשת איש שטבע במים שאין להם סוף לינשא, וכן נודר שעבר על נדרו תמיד שכל חכם שנזקק לו לשאלה בר נדוי, ועוד שהרי בכאן לא נאמרו הדברים אל בנדויי הנזכרים במשנה, ומכל מקום כלל הדברים שכל המזלזל בתלמיד חכם או בהוראתו דרך נצוח וקטרוג ראוי לנדותו וכל שכן יחיד החולק עם המרובין, וכל שמת בנדויו ב"ד סוקלין את ארונו, ואם היה ת"ח מניחין אבן על ארונו לרמוז שהן סוקלין אותו מפני שהוא מובדל מן הצבור, הגיורת והמשוחררת וכן אשת הגר ואשת המשוחרר הרי הוא כדין האמור בסוטה לקנוי וסתירה והשקאה כשאר כל הנשים:

כבר ידעת שמקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסלים בזמן הזה אוכלים ומקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלים ומכל מקום בשום מקום אין אוכלים גדי מקולס ר"ל ראשו על כרעיו ועל קרבו שלא יהא כאוכל קדשים בחוץ, חסר ממנו אבר או שלק ממנו אבר אין זה מקולס כמו שיתבאר במקומו:

תנור שחתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא הרי זה מקבל טומאה, וענין זה הוא שתנור שלהם לא היה מחובר לקרקע אלא כלי חרס המיטלטל ולפיכך מקבל טומאה והיו עושים אותו לפעמים חוליות בשורות של לבנים סמוכה אצל זו ומדביקים אותם בטיט מבחוץ ומבפנים, וכשנטמא התנור צריך נתיצה ואם נטמא תנור זה ולא נתצו לגמרי אלא הפריד אותן השורות והוא נקרא חתוך חליות ונטהר בכך ואחר כך חזר ודבקן ולא בטיט אלא בחול וכיוצא בו מדברים שאין מדביקין כל כך שנתן בין החוליות אמרו עליו שהוא מקבל טומאה שאף החול קרוי דבוק והוא הדין אם עשאו תחלה שמקבל טומאה, ויש אומר לשטה זו שלא אמורה אלא בתנור ישן שמאחר שהוקבע אף החול מעמידו ומכל מקום כל זמן שלא קבל טומאה חדשה טהור, ויש מחמירים עוד לומר שחזר לטומאתתו ישנה ואין זה כלום שלא נאמר כן אלא בכלי מתכות, ויש מפרשים שכשנשלם רומו של תנור טחין אותו בטיט מבחוץ וכולו מתחבר והחול נתון בין החוליות, אלא כשירצו לטלטלו ממקום למקום יחלקו את הטיחה העליונה ויהיה כלו [בדפוס נכתב כלא] מתפרק בנקל חלק חלק ולא תהא טיחה בין הלבנים שתעכבהו, והיה ר' אליעזר סובר שאע"פ שהטיח החיצון מדבקו, דינו כשבור הואיל והחול מבדיל בין חוליא לחוליא תטהור לעולם ר"ל שאינו מקבל טומאה, ולדעת חכמים הואיל וטיח הטיט מדבקו מבחוץ בכל החוליות הרי הוא נקרא שלם ומקבל טומאה וכן הלכה, וזהו עקר הדברים וכל שאין שם טיחת טיט המחברתו מבחוץ אף לדעת חכמים טהור לגמרי שאין החול מחבר, וחתכו חוליות לפי' זה פירושו שעשאו מתחלה בחתוך חוליות והוא הדין אם עשאו תחלה בדבוק טיט שבנתים ונטמא ונתנו חול בנתים וטחו מבחוץ בטיט שמקבל טומאה, וכל שביארנו בתנור שמקבל טומאה פירושו לכשתגמר מלאכתו והוא משיסיקנו לאפות בו אפילו סופגנין כמו שיתבאר במקומו, ויש מפרשים חתכו חוליות שחתכו לרחבו שאלו חלקו לארכו ודאי טהור מטומאתו אבל כשחתכו לרחבו נחלקו ואלו לא נתן חול בין שתי החתיכות היה טא שכבדו מעמידו, אבל כשנותן חול החול מפסיק, ויש מפרשים בהפך שהחול מעמידו וחול אין מקבל טומאה שהרי הוא כאבן וכיון שעקר המעמיד אינו מקבל טומאה, טהור, וחכמים הולכים אחר רוב תנור ומטמאים:

המשנה השניה והכונה בה לבאר מה שהתחיל לבאר בראשונה ואמרו נושאי המטה וחלופיהן וחלופי חלופיהן, פי' דרכם היה שכשהמטה יוצאה מן הבית אוחזין אותה הראויין להתאבל או הקרובים ביותר, וצבור הולכים לפני המטה ואחר כך פוסקים אלו ונשארים אחר המטה ונושאים אחרים תחתיהם וכשהפורקים מצטרפים עם הקרובים לאחר המטה וכן מתחלפים תמיד, ואותם שנתחלפו תחלה נקראין חלופיהן, ואת שנתחלפו אחריהם נקראין חלופי חלופיהן ולעולם הפורקים נשארים אחר המטה ואותן שלא נשאו הולכים לפני המטה עד שנמצאו כשהמטה נכנסת לבית הקברות שנשאו כל הצבור ונמצאת המטה ראשונה וכל הצבור אחריה עם האבלים, ובא להשמיענו שכל נושאי המטה וחלופיהן הן שלפני המטה והם אותם שלא נשאו הן שלאחר המטה והם אותם שנשאו את שלמטה צורך בהם והם אותם שלא נשאו או שנשאו ודעתם עדיין לישא פטורים, את שאין למטה צורך בהם והם אותם שנשאו ואין דעתם לחזור או שלא נשאו ואין דעתם לישא כגון זקנים ותשושי כח חייבין, וכלן פטורים מן התפלה שהרי אי אפשר להתפלל בהלוך ואם יעמוד נמצאת מצות לויה נפקעת אבל ק"ש עומד בפסוק ראשון ודיו, זהו ביאור המשנה וכן הלכה, אע"פ שיש שפירשו בה ענין אחר, ודינים הבאים עליהם בגמ' אלו הן, אין מוציאין את המת סמוך לשקיעת החמה עד שיתפללו תפלת המנחה מזמנה הראוי לה ואם התחיל להוצאיו אין מפסיקים מפני תפלת המנחה, ואם אדם חשוב הוא מפקיעין לכבודו תפלת המנחה בזמנה ומוציאין אותו, ותפלת שחרית מיהא הואיל וזמנה עד חצות אין חוששין לכך ואפי' אחר חצות שהרי אך לאחר חצות נהי שכר תפלה בזמנה אין כאן אבל שכר תפלה מכל מקום יש כאןף יש ספרים שכתוב בהן סמוך לק"ש ופי' הדבר אין מוציאין את המת סמוך לק"ש הן בערבית הן בשחרית ואם התחילו אין מפסיקין ואדם חשוב מוציאין, ואף בתלמוד המערב שנויה כן ונוסח דבריהם את תני אין מוציאין את המת סמוך לק"ש אלא אם כן הקדימו שעה אחת או אחרו שעה אחת כדי שיקראו ויתפללו והא תני קברו את המת וחזרו אם יכולים לגמור וכו' אלמא שלא נמנעו מלהוציאו אע"פ שהיה סמוך לק"ש תפתר כהילין דהויין סברים דאית בה עונה ולית בה עונה:

העם העסוקים בהספד בזמן שהמת מוטל לפניהם נשמטים אחד אחד למקום אחר שאין המת לשם וקורים כענין מה שמארנו במשמרים שזה משמר וזה קורא, אין המת מוטל לפניהם אלא שמספידים אותו בבית אחר, הם יושבים וקורים והאבל יושב ודומם שהרי פטור הוא מן הכל אחר שלא נקבר, וכן הם עומדים ומתפללים והוא עומד עמהם ואינו מתפלל אלא מצדיק עליו את הדין וכך הוא אומר רבונו של עולם הרבה חטאתי לפניך וראוי אני למה שאירע לי יהי רצון מלפניך שתגדור את פרצותי ופרצת עמך בית ישראל לחיים:

המשנה השלישית הכונה לבאר בה מה שכוון לבאר בשלפניה, קברו את המת וחזרו פי' והיו חוזרים ועדיין לא הגיעו למקום שהאבל עומד לשם והוא הנקרא מעמד לעושת לו שורות סביב כדי לנחמו עליה, ובדעתם עכשיו לקרוא את שמע אם יכולים להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה יתחילו, ופרשו בגמ' אפ יכולים להתחיל ולגמור אפילו פרק אחד או אפילו פסוק ראשון יתחילו ואם לאו לא יתחילו שמצות השורה מוטלת עליהם לנחמם וגמר מצות קבורה היא והרי לא נתברר להם מי יזדמן לו בשורה פנימית שצריך לנחמו, אבל כל שיכולים להתחיל ולגמור אפילו פרק אחד או פסוק אחד יתחילו וכשיגיעו לשורה יפסיקו שהרי אף באמצע הפרק משיבים, ואבל הואיל ומתעכב שואל הוא, ואם לאו לא יתחילו אלא מנחמין ואחר כך מתחילים, ומדברי גדולי הרבנים נראה יתחילו ויגמורו שהרי עוסקים במצות ק"ש הם ואין מפסיקין להספד ולתנחומים ואם אין יכולים לא יתחילו שכבר הם עסוקים בצרכי המת אע"פ ששעדיין לא הגיעו לשורה, ומגאוני הראשונים כתבו דוקא שאין זמן ק"ש עובר בכך אבל אם היה זמנה עובר אין חולקין כבוד למת במקום חלול השם, ויש חולקים שמכל מקום עוסק במצוה קרינא ביה, ושמא תאמר והרי אין כל השורות המקיפות אותו מנחמות, מכל מקום לא נתברר להם מי יזדמן לישב בשרה שלפני האבל שיהא צריך לנחמו, ומכל מקום אבל עצמו אע"פ שיכול להתחיל ולגמור אין מתחיל כלל שאין ראוי להפוך פניו ממתו ולקרוא מיד ושיקבל תנחומים קודם שינחמוהו אחרים: