מאירי על ברכות לח

הגיעו לשורה וישבו לפניו שורות שורות ונתברר הדבר איזה מהן יושב בשורה הפנימית לפני האבל ואיזה בשורות החיצונות שאינו במקום מוכן לו לנחם, הפנימיים ר"ל שורות הסמוכות לאבל פטורים הם, הם הצריכים לנחם והיא היא הקרויה רואה את הפנים ר"ל שסמוכה לשורה הפנימית, ויש גורסים בגמ' ראוה את הפנים בקמ"ץ הפ"א ר"ל פני האבל, וכן כל שורה המנחמת ושדבריה נשמעין לאבל והחיצונית חייבין, ומכל מקום חיצונות שאין דבריהם נשמעים לאבל חייבים שאין הדבר תלוי אלא לפטור הראוי להתעסק בתנחומים, ואפילו היו כל הצבור בשורה אחת סמוכה לאבל פטורים, ומה שאמרו בתלמוד המערב היו כלם בשורה אחת הבאים משום כבוד חייבים ר"ל שבאים ללוות ולא לנחם, משום אבל ר"ל לנחמו פטורים ר' יהודה היא שאף בשורה פנימית אומר כן, אבל לרבנן הואיל והם ראוים לנחם ר"ל שדבריהם נשמעים לאבל פטורים וכל אלו דוקא ביום ראשון אבל משם ואילך אפילו היו עסוקים בהספד ובתנחומים לא, והוא ששנינו בתלמוד המערב העוסקים בהספד מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה מעשה היה והפסיקו רבותינו לק"ש ולתפלה והא תנינן אם יכולים להתחיל ולגמור וכו' מתני' ביום ראשון והא דתני הכא ביום שני, זהו ביאור המשנה וכן הלכה, והתבאר במס' מגלה (דף כב.) על שורות אלו שאין בפחות מעשרה:

ודינים שבאו עליה בגמ' אלו הן, כבוד הבריות חביב עד מאד אין לך מדה חביבה ממנה כלל גדול אמרו גדול כבוד הבריות שדוחה כל לא תעשה שהוא מדברי סופרים לעבור עליה בקום עשה מכבוד הבריות, לפיכך קברו את המת וחזרו והיה האבל כהן והיו שם שני דרכים אחת ארוכה וטהורה ואחת קצרה וטמאה אלא שאין בה טומאה מן התורה אלא מדברי סופרים כגון בית הפרס והוא שדה שהיה שם קבר ונחרש ונתדקדקו העצמות עד שלא נשאר שם המטמא באהל וחכמים אסרו לעבור בו מחשש שמא נשאר שם עצם כשעורה המטמא במגע ויגע בו כמו שיתבאר במקומו, והיה הצבור חוזר דרך אותה שביל אף האבל בא עמהם מפני כבוד הצבור שלא להטריחם, וגרסת הספרים לשטה זו באים בטמאה בא עמהם, ומכל מקום יש גורסים בא בטמאה באין עמו כלומר שאף אם האבל בא לו בטמאה ויש בתוך הצבור כהנים שהצבור באים עמו משום כבודו, ואין הדברים נראים שאין כבוד רבים נדחה מפני יחיד או יחידים, ובאבל רבתי שנו לה בהדיא כדעת ראשון, ואף בתלמוד המערב אמרו היו שם שתי דרכים מתאימות אחת רחוקה וטהורה, ואחת קרובה וטמאה היו רבים הולכים ברחוקה הולך עמהם ואם לאו הולך בקרובה מפני כבוד הרבים, ונראה לומר שאפילו היו הכהנים מועטים אין להם לילך בטמאה אלא אם כן התחילו הצבור בכך ושיהיו נמשכים אחריהם לכבודם:

מי שהיה צריך לעשות פסחו בירושלים ואין לו דרך לשם אלא אם כן עובר במקום שיש לו טומאת סופרים כגון בית הפרס זה שהזכרנו מתוך שהפסח מניעתו בכרת, הקלו על זה לבדוק לשם ולעבור על ידי בדיקה, וכיצד הוא בודקו מנפח את העפר לפניו במפוח ומעיין בה אם אין בה עצם כשעורה הולך, ואם מוצא עצם כשעורה פוש ומנפח במקום אחר, ויש מי שאומר שאם נידש ברגל אחר חרישה טהור הוא לעושה פסח, ולענין תרומה מכל מקום הואיל ואין עונש שלה בכרת אלא במיתה העמידו חכמים בה את דבריהם והוא שאמרו במסכת חגיגה (דף כה:) בודקים לעושי פסח ואין בודקים לעושי תרומה, ובית הפרס שנידש טהור שהדיקה מדקת מה שהשאירה המחרישה:

ארון שהמת בתוכו ואינו גנוז בתוך הקבר אם יש חלל טפח בין גב המת לגב הארון יש מקום לטומאה להיות הולכת ובאה במקומה ואין המתאהל על אותו ארון טמא ושאין שם חלל טפח אין מקום לטומאה להיות הולכת ובאה במקומה והרי היא טומאה רצוצה ובוקעת ועולה והמתאהל על הקבר טמא, וענין זה הלכה למשה מסיני ורוב ארונות מן הסתם יש בהן חלל טפח ומכל מקום חכמים גזרו על כל ארונות שהמת בתוכן שלא להתאהל עליהן מחשש שמא יתאהל על אותו ארון שלא יהא בו חלל טפח ומאחר שאין טומאה זו אלא מדברי סופרים התירו לדלג על ארונות אלו לכבוד הבריות כגון לראות פני מלכים וכיוצא בזה ולא יצטרך לעקם את הדרך. יש מפרשים שמועה זו בשיש שם פותח טפח שלא כנגד הטומאה שאם אין שם פותח טפח אך בשיש שם חלל טפח טומאה בוקעת ועולה כנגד כל חלל הארון אף שלא כנגד הטומאה כגון שהיה הארון גדול מן המת אבל בשיש שם חלל טפח ופותח טפח אינה בוקעת אלא דרך הפותח, ואם אין שם חלל טפח טומאה בוקעת כנגד המת בין יש שם פותח בין אין שם פותח וכן מוכיח במשניות, שמא תאמר והלא נוגע בכסוי הארון שהוא הגולל כשהוא עובר עליו שכך אנו מפרשים גולל הנסר שהארון נסתם בו ודופק נסר שבצד הראש וכן פרשוה גדולי הרבנים ואם תפרשה בקופץ מכל מקום הרי הוא מתאהל על הגולל ומטמא באהל מן התורה, אפשר שטומאת גולל אע"פ שסמוכה מן המקרא כמו שאמרו על פני השדה לרבות גולל ודופק מדברי סופרים היא, וקרא אסמכתא בעלמא היא או שמא אין הכסוי נקרא גולל אלא בקבר של קרקע אבל ארון המוטל על גבי קרקע אין כסויין מטמא באהל, וכן כתבו גדולי המחברים וכדומה לזה תירצו קצת רבנים שארונות אלו לא היו עשויין לקברן בהם אלא להביאם לארץ ישראל וכשהגיעו לשם לא היו קוברים אותם בהם ומתוך כך אין להם דין גולל ודופק, ויש שפרשוה כארונות של אבנים שאין כסויין מטמא משום גולל, ואחרוני הרבנים בביאור גולל ודופק לומר שהגולל הוא מלשון אבל גלל והוא דבר הכבד שמתוך כבדותו אי אפשר להניחה אלא דרך גלילה מלשון וגללו את האבן והיא האבן שמשימין בשני קצות הקבר והגולל נשען עליהם כדי שלא תכביד האבן על המת אבל ארון עצמו אין בו דבר הנקרא גולל ואינו מטמא אף במגע אלא אם כן יש בו טומאה רצוצה והביאו ראיה לדבריהם ממה שאמרו במס' סוכה (דף כג.) כל שיש בו רוח חיים אין עושים ממנו דופן לסוכה ולא גולל לקבר ואין הדבר מצוי לעשות כסוי לארון מבהמה, אלא שפעמים אחר שסתמו את הקבר ומסתתין את האבן קושרין את הבהמה שנשאה אותה אבן על הקבר לסימן שיבינו את הקבר עד שיניחו המצבה לשם, ועוד שהרי הגולל נתרבה מעל פני השדה והיאך יתרבה מעל פני השדה מה שהוא טמון בעפר, ועוד שהרי במשנת אהלות אמרו אי זהו דופק זה שהגולל נשען עליו הוא דופק דפקיה טהור ודופק דפקיה לשטה זו הוא שלפעמים משימים באותן הקצוות שהזכרנו שתי אבנים זו סמוכה לזו לסבול יותר כח האבן, ואתה שנייה נקראת דופק דפקיה הא לענין פי' ראשון מהו דופק דפקיה, אלא שמכל מקום קושיות אלו יש לתרץ בראשונה שאע"פ שאין מצוי כן הודיע הדין אם יארע כן לפעמים לפי שעה שהרי אף האחרת אינה מצויה, ובשניה אפשר שרגילים היו לגלות הארוניות והרי הוא על פני השדה דופק דפקיה פירושו נסרים שבצדדים. ואף הקושיא הראשונה שהקשינו למעלה היאך היו מדלגים על הארונות והרי הדף עצמו שמדלגים עליו מטמאה באהל אע"פ שכבר תירצנוה כתבו בו גדולי המפרשים דרך תירוץ שמכל מקום הואיל והיא מן הטמאות שאין הנזיר מגלח עליה ואין לוקין עליה כמו שיתבאר במס' נזיר אע"פ שמטמאים בה באהל לכבוד הותרה בטומאת סופרים, ולענין הפירושים מיהא מה ששיערו זמן אבלות משעת סתימת הגולל מוכיח כפי' גדולי הרבנים שאין ראוי לומר שלא יתחיל זמן אבילות עד שיניחו האבן או לכשיניחוה תכף לקבורה, שהאבלות ודאי עם סוף קבורה הוא חל והיינו סתימת הגולל, וכן קשה לנו לדברי המפרשים אותה במגע תיפוק ליה אף משום כלים במת וכלים באדם שמטמאים טומאת ז' אלא שבזו תירצו דארון אין מטמא משום כלים במת הואיל ואינו עשוי לטלטל:

אע"פ שכבוד הבריות חביב, כבוד תורה אינו נדחה מפניו ואין דוחין לא תעשה של תורה לעבור עליו בקום עשה בשביל כבוד הבריות לפיכך היה בשוק ומצא בבגדו כלאים האסורים מן התורה כמו שיתבאר ענינם במס' יו"ט פושטו לאלתר אע"פ שהדבר מזולזל אצלו להיות פושט בגדיו בשוק, כלל גדול אמרו כל מקום שיש בו חלול השם אין חולקין כבוד לרב אבל אם היו כלאים אלו כלאים האסורים מדברי סופרים אינו פושטם עד שיגיע לביתו:

יש דברים שהתורה הרחיבה לנו את הדרך לדחות מצות הכתובות בתורה מפני כבוד הבריות וכגון שהעברתם בשב ואל תעשה והוא שבהשבת אבדה אמרו והתעלמת ואמר בו גם כן לא תוכל להתעלם הא כיצד פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאין אתה מתעלם כיצד היה הוא כהן והאבדה בבית הקברות זו אינה צריכה קרא שאין עשה של השבה דוחה עשה דקדושים יהיו ולא דלא יטמא ואע"פ שבהשבה כתיב לא תוכל להתעלם מוטב שיעבור ממילא ואל ידחה בידים, וכן אם היה בטולו בהשבה גדול מן האבדה אינו צריך קרא דכתיב אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לכל אדם הא לא אצטריך קרא אלא לזקן ואינה לפי כבודו, כגון שהיתה האבדה חמור והוא זקן וצריך לחמר אחריו בזו וכיוצא בה אנו דוחין לא תעשה גמור האמור בלא תוכל להתעלם שלא אמרה תורה כבד אחרים בקלון עצמך, ומה שתירצו כאן איסורא ממונא לא ילפינן יכול היה לתרץ שב ואל תעשה שאני, אלא דעדיפא מינה משני שאם חסה על כבודנו שלא לזלזל עצמנו לממון אחרים, אין ללמוד הימנה לאיסורין:

מת מצוה והוא מת שאין לו קוברין ראשי הכהן אף בקום עשה לדחות לא תעשה האמור בתורה בטומאה כדי ליטמא לו ולקברו מדין כבוד הבריות אפילו היה כהן הדיוט ונזיר ושהגיעה שעת הפסח והיה הולך לשחיטת פסחו ולמול את בנו שהרי מילת זכריו מעכבתו הכל נדחה מפני מת מצוה, שמא תאמר מה נשתנית מצות טומאה התורה [אולי צריך להוסיף שהותרה, המעתיק] בקום עשה ואי אפשר להעמידה בטומאה דרבנן שהרי טלטול המת דאורייתא הוא, אינה שאלה, דהא מכל מקום משום קרא הוא דכתיב ולאחותו, ואם תאמר אף התורה היאך התירה, יש מפרשים מפני שהוא לאו שאינו שוה בכל ולא עוד אלא שיש גורסים כן בהדיא, וגדולי הרבנים כתבו הטעם שכמו שאין לאו של טומאה לכהן הדיוט לקרובים כך אין לאו של טומאה נאמר כלל אף לכהן גדול במקום מת מצוה, וראיה אצלי לדבר זה שלא הקשה מן הטומאה אלא מביטול שחיטת הפסח, והוא שתירץ שב ואל תעשה שאני, אבל לא הקשה מן הטומאה שאילו כן לא היה מתרץ כן והדברים ברורים, ושמא תאמר היאך אתה מוצא כהן גדול ונזיר והלא זה אסור בגידול פרע, ואם תאמר בנודר נזירות לפחות מל' יום אין זה כלום שאפילו נדר נזירות ליום אחד הרי הוא נזיר ל' כמו שיתבאר במקומו שמא יום ל' עולה לכאן ולכאן, או שמא מנה נזירות ואין לו להשלים בהם ל' ונתמנה כהן גדול, שאר מקומות אין מצות התורה נדחות בקום עשה ממני כבוד הבריות ומכל מקום כל שהוא מדברי סופרים נדחה מפניו כמו שביארנו, ומכאן למדו רוב פוסקים למי שמת בי"ט ראשון שאע"פ שחפירת קברו על ידי עממין הוצאתו וטלטולו לרחיצה והבאה ולגניזתו בקבר הכל על ידי ישראל, ויש מתירים אף בהחזרת עפר לקבר, ובזו ודאי לא יראה כן כמו שיתבאר במקומו בראשון של י"ט, ולפי דרכך למדת שכבוד הבריות לא סוף דבר לכבוד החיים כמו שחשבו שקצת מפרשים אלא אך לכבוד המת כמו שכתבנו במס' שבת פרק כירה ובפרק המצניע:

זה שפירשנו שמועת היה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ופרשוה גדולי המפרשים על כל אדם ומחצות היום ולמעלה דמחצות ולמטה מיטמא אף לקרוביו ונדחה לפסח שני כמו שאמרו מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח וטמאוהו על כרחו הואיל וקודם חצות חלה בו אנינות, אבל זו אמרה אחר חצות יכול יטמא הואיל ומוטל עליו לקברו פטור הוא משאר מצות אמרת לא יטמא הואיל ואחר חצות הוא מצות פסח קדמה ופוטרתו מטומאת קרובים יכול אף מת מצוה כן תלמוד לומר ולאחותו והביאוה ממה שאמרו בזבחים פרק טבול יום (דף ק.) מעשה ביוסף הכהן וכו' הקשה לו משמועה זו ר"ל היה הולך לשחוט את פסחו ואוקמה בקודם חצות ואם בכהן גדול ונזיר מיירי היאך הקשו ממנה שלא ליטמא לכהן הדיוט אלא אף בישראל נאמרה לגבי כהן הכי נמי פסח לישראל ואע"ג דעשה דטומאה גבי ישראל ליכא מיהא איכא עשה דקבורה שאי אפשר לו בלא טומאה: