מאירי על ברכות לה

המשמר את המת אע"פ שאינו מן הראוים להתאבל עליו פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפלין ומכל מצות האמורות בתורה כאלו מתו מוטל עליו לקברו אחר שהוא משמרו:

היו שנים משמר אחד וקורא אחד וכשהשלים זה הקורא הולך ומשמר והאחר קורא ואע"פ שאמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה הרי אפשר לו לקיים את שתיהן ואע"פ שבהולכים לדבר מצוה אמרו פטורים מן הסוכה בין ביום בין בלילה דוקא כל שיש לחוש שיארע להם בשחרית קצת איחור בואתה מצוה מצדי ישיבת הסוכה וכמו שהוזכר שם דרב חסדא ורבה דכי הוו עיילי לשבתא ברגלא הוו גנו אריקתא דסורא כדי שיהא מעברא מזומן להם בבקר:

היה בספינה עם המת לא יאמר אין בספינה חשש גנבים או כלבים או חיות אניחהו בזוית זה ואתפלל בזוית אחר שהרי מכל מקום יש לחוש לעכברים:

לא יהלך אדם בבית הקברות ותפלין בראשו וספר תורה בזרועו וכן לא יקרא על פה או יתפלל וכל שכן לפני המת עצמו, ואם עשה כן נאמר עליו לועג לרש חרף עושהו בד"א בתוך ד' אמות של קבר או של מת אבל חוץ לד' אמות מותר:

המוליך עצמות ממקום למקום אסור לו ליתנם בדיסקיא להניחם על החמור לרכוב עליהם שמנהג בזיון הוא, אבל אם היה עושה כן מפני אימת לסטים או גוים מותר, והוא הדין לספר תורה וכשחשש לבזיון עצמות וספר תורה לא אמרו אלא כשרוכב עליהם אבל אם מפשילן לאחוריו אע"פ שמחזיר פניו מהם מותר שאי אפשר להיבאם ממקום למקום בדרך אחרת אלא אם כן בדוחק גדול, וגדולי המחברים כתבו בספר תורה כל שלא במקום סכנה נותנה לפניו כנגד לבו ואף במקום סכנה יש מפרשים בספר תורה שלא הותר לרכוב עליו ממש אלא כנגדה ובתלמוד המערב אמרו דיסקיא שהיתה מלאה ספרים או עצמות המת הרי זה מפשילן לאחוריו ורוכב:

כל הרואה את המת ואני ומלווהו עובר משום לועג לרש שעושה כמי שחושב עליו גם אהבתו גם שנאתו כבד אבל ואם לאו שכרו מרובה וכלל ידוע בדבר די לואי יילווניה דיספד יספדוניה:

טלית שכורכין בו את המת ומביאים אותו בו וגונזים אותו בו, הרבה מפרשים נתחבטו בענינו אם מטילים ציצית אם לאו מפני שממה שמצינו בסוגיא זו נראה שאין בו ציצית ממה שאמרו ר' חייא בר יונתן הוו אזלי בבית הקברות הוה שדי תכלתא דר' יונתן על קברי ואמר ליה ר' חייא דלייה ר"ל הגבה ציציותיך שלא יאמר למחר הם באים אצלנו ועכשיו הם מחרפים אותנו כלומר ואיכא לועג לרש, ואע"ג דבתפלין בראשו לא סאגי בהצנעה ההיא לא מלבוש הוא אבל אין ראוי לומר שיהא פושט את לבושו ועד שמא כל מלבושיו מציוצין היו, ומכל מקום כשהם נגררין על הקבר ראוי להגביהם שלא יהא לועד לרש לגמרי, ואע"פ שבבגד שאבד בו כלאים אמרו שעושה תכריכין למת מצוה, פרשוהו מפני שמכיון שאינו נראה ליכא לועג לרש, וגדולי הרבנים מתרצים שזו ראוי להתיר שהרי אף לחי דומיא דמת מותר כל שאינו נהנה ולא מתכוין ליהנות כמו שאמרו (משנה, כלאים ט, ה) מוכרי כסות מוכרים כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה וכו' ומתים נהנים ולא מתכונים ליהנות, ומכל מקום למדנו מכאן לטלית של מתים שאין בו ציצית וכן יראה ממה שאמרו באבל רבתי באבא שאול שצוה לבניו קברוני תחת מרגלותיו שלא אבא והתירו תכלת מאפיליוני א"ל שיתירו הציצית מטליתו, ובמסכת מנחות (דף מא.) בשמועת כלי קופסא נראה בהפך שאמרו שם אמר שמואל כלי קופסא חייבים בציצית ומודה שמואל בזקן שעשאן לכבודו ר"ל לצורך תכריכין הואיל ולא נעשו לשם חי אשר תכסה בה והאי לאו לאיכסויי עבדיא בההיא שעתא ר"ל כשיהו כורכים אותו בן רמי לי משום לועג לרש אלמא מטילין בו ציצית, וכן בשאלתות כתבו יום טוב שני לגבי מת וכו' אפילו למיגד ביה גלימא ולמרמא ביה תכלתא, ואף בדרש אמרו למה נסמכה פרשת ציצית ופרשת מקושש לומר שהמתים חייבים בציצית, ומתוך בלבול הדברים כתבו קצת גאונים דרך פשרה בין השמועות שמוציאין אותו בטלית מצויין משום לועג לרש וכשגוזנים אותו מסירים את הציצית מטליתו על שם במתי חפשי, ומה שאמר אבא שאול (מסכת שמחות, יב) התירו תכלת מאפיליוני פירושו בשעת גניזה אבל בשעת הולכה מוליכין אותו בטלית מצויצת כדי שלא יהיו נושאי המטה מצוייצין והוא אינו מצוייץ, ובשעת גניזה מסירים אותו מדין במתים חפשי, ומה שאמר בבתרא פרק הספינה (דף עד.) במתי מדבר אנא חזינא להו ורמי תכלתא בלבושייהו, ההיא הם היו קוברין עצמם ואין יודעים איזה הוא חי ואי זה ימות שם ומתוך כך היו כולם מטילים מספק, וכן מה שאמרו במדרש שהמתים חייבים בציצית פירשו שאנו חייבים להטיל בהולכתו לשם משום לועג ומכל מקום אין אנו נוהגים בזה כלל. וראיתי בשם אחרוני הרבנים שלא נאמר כן אלא באותם הזמנים שלא היו הולכים בלא ציצית בכל בגדיהם ואף בהליכה לעקיהם אבל עכשיו שאף הזריזים במצוה זו אין נוהגין בה אלא בלבוש אחד על כל בגדיהם, וכן שאין נוהגים בה אלא בשעת תפלה אין בה משום לועג לרש, אבל רבותי היו נוהגים כשהיה מזדמן להם לויה למת בשעת יציאה מבית הכנסת שהיו נכנסים בבתיהם ופושטים טליתם והולכים ומלוין את המת, ומכל מקום בבריתא של מסכת ציצית שהיא אחת משבע מסכתות קטנות אמרו אין מתירין ציצית על המת אבא שאול מתיר אמר אבא שאול אמר לי אבא התיר לי ציצית ר"ל צוני להתירו לפי שיש בה משום קדושה וחכמים אומר אין בה משום קדושה אלא עושה אותה תכריכין למת מצוה, ומרדעת לחמור אלמא שזו שציוה אבא שאול לבניו להתיר ציציותיו משום קדושה היה, ואנו כבר פסקנו תשמישי מצוה נזרקים, ואף אבא שאול מודה שבכלי קופסא ההיא שעתא רמינן ביה שהרי באותו מקום שמטלין באותה שעה אין בו קדושה אלא שנעשית משום לועג לרש, ומכל מקום הלכה כחכמים ואף בישן מותר, וזו שאמרו בסוגיא זו דלייה וכו' לא מפני שאינן נקברים בציצית אלא מפני שהם עסוקים במצוה והם פטורים אע"פ שנקברו בציצית וזו שבכלאים שלא חששו ללועג לרש כבר ביארנו הטעם. ואחרוני הרבים פרשו שבציצית הוא שאמרוה מפני ששקולה כנגד כל המצות כדכתיב וזכרתם את כל מצות ה', ומאחר שהלכה כחכמים למדנו שקוברים את המת בטלית מצוייצת ועושים אותו אף מרדעת למור ואע"פ שיש בה נויי מצוה והרי אמרו (שבת כב, א) אין מתירין מבגד לבגד, ההיא מפני שעדיין הוא בא לנהוג בו תורת מצוה אבל כל שבא לבטלו מתורת מצוה איו חוששין לבזוי כסוכה ולולב אחר מצותן שנזרקין וכן בכל תשמישי מצוה, ומטעם זה קבלנו על הרב בעת התוספות שציוה לתלמידיו שיטילו ציצית בסדינו ויחפו אותו בתוך כנפי כסותו, והרבה רבנים ראינו שמצוים לקברם בטלית מצוייצת שלהם בלא שום פקפוק, ואך לגדולי קדמונינו אשר בנרבונאה שמענוה כן: