מאירי על ביצה ט

ולענין ביאור מיהא תחלה היו סבורין לומר שביצה מותרת מתקנת רבן יוחנן ואילך הואיל ולא היתה שם עקר קדושה אלא יום אחד והקשה ממנה לרב ושמואל שהיו אומרין ביצה אסורה ותירצו הא לן והא להו כלומר לדידן בני בבל ושאר הגליות שמאחר שהותקנה תקנה ראשונה שלא לקבל עדים מן המנחה ולמעלה ושלא למנות אלא מיום שני לא פסקנו מעשיית שני ימים של ראש השנה ולא נתחדש אצלנו שום חדוש בתקנת רבן יוחנן בן זכאי ביצה אסורה דמאן לימא לן שאין מנהגנו מתקנה ראשונה אלא מפני הספק והלא על הדרך שהורגלנו בהם אנו עושין אותם עדין והילכך הואיל והוקבעו לנו בדין קדושה אחת אין ענינה פוסק ממנו וכן הדין בכל שהוא חוץ לתחום ירושלים שהרי לא היו שלוחים יוצאין חוץ לתחום ונמצא כל ימיהם בעשיית שני ימים כבני גולה אבל לדידהו ר"ל בבית הועד וירושלם ותחומה שנשתנה מנהגם מתקנת רבן יוחנן ואילך לקבל עדים כל היום ושלא לנהוג עקר קדושה בשני אע"פ שהיו נוהגין קדש כעין תשלומין הואיל ומ"מ אינה עקר קדושה הרי הן כשתי קדושות ונולדה בזה מותרת בזה ואי אתה יכול לפרש בתקנת רבן יוחנן בן זכאי לקבל עדות החדש כל היום ושלא לנהוג קדושה בשני כלל שהרי אמרו למטה מי לא מודי רבן יוחנן שנוהגין היו היום קדש ולמחר קדש אלמא פשוט היה להם שנוהגין היו קדש בשני הימים אלא שלבני ירושלם הואיל ואין עקר קדש בשני הוו להו כשתי קדושות ומ"מ העלו בה אח"כ שאף לאחר תקנת רבן יוחנן בן זכאי ביצה אסורה אף בירושלם הואיל ומ"מ נוהגין היו קדש בשני הימים אע"פ שאין להם עקר קדש אלא יום אחד אחר המעשה דנין והרי הם אצלם כקדושה אחת הואיל ובבית הועד היו נוהגין כן והוא שכתבנו לדעת גדולי הפוסקים שבני ארץ ישראל צריכין לעשות שני ימים מראש השנה ומ"מ יש אומרים שלא נאמר דבר זה אלא כשהיו מקדשין על פי הראיה שאף לאחר חורבן נהגו זמן רב לקדש על פי הראיה אבל עכשו שאין קדוש על פי הראיה כלל אין להם לעשות אלא יום אחד כשאר ימים טובים הואיל ואף בזמנם לא היו עושין שני ימים אלו מספק אלא כעין תשלומין ומ"מ איני רואה טעם לדבריהם אלא בירושלם הא שאר כל ארץ ישראל הרי מספק היו עושין אותן אלא שהם אומרים שכל הארץ נגררת אחר ירושלם ועקר הדברים כדעת ראשון וכן כתבוה גאוני הראשונים בתשובת שאלה וכבר הארכנו בפי' סוגיא זו יפה בפירושנו:

כל דבר שנאסר במנין ר"ל בקבוץ חכמים שנתחברו על דבר זה במעמד אע"פ שכבר עברה אותה סבה שעל ידה אסרוהו ואמדן הדעת הוא שאף הם לא היו אוסרין את הדבר עכשו אעפ"כ אי אפשר להתירה אלא במנין אחר הן שכמותו הן שפחות ממנו אבל דבר שנאסר במנין ולא עברה אותה סבה שנאסר הדבר על ידה ועכשו רוצים לבטל אותו דבר אין יכולין לבטלה אא"כ היו גדולים מאותו מנין שאסרוהו בחכמה ובמנין:

ענבים של כרם רבעי התקינו בית דין שכל שנמצא מהם מהלך יום לכל צד של ירושלם לא יהו נפדין אלא יהו מוליכין אותן לירושלם כדי לעטר שוקי ירושלם וכשחרב בית המקדש ולא הוצרכו לעטור זה הוצרכו לבטל תקנה זו במנין על הדרך שביארנו ונמנו ובטלוהו והיו נפדין אפילו סמוך לחומה ושאר הפירות לא היתה בהם תקנה זו אפי' בפני הבית:

לפי דרכך למדת שהרבעי דינו כמעשר שני ליפדות או להעלותו לירושלם והתקינו במהלך יום שלא לפדותו אלא להעלותו ומ"מ קצת מפרשים כתבו שהרבעי פדיונו אסור בהנאה כשל ערלה ומפרשים בכאן שמהלך יום תקנו לפדותו ולהעלותו לירושלם:

יש מן הגאונים שמורין כן אף בהסכמות וחרמות ושבועות של צבור שאע"פ שנתפרש בהם לשנה או לשנתים הואיל ולא התנו בהדיא שמאותו זמן ואילך יהו מותרין בה צריכין להיתר מנין כדין מתן תורה שאע"פ שהגביל זמן לטהרם ואמר להם היו נכונים לשלשת ימים הוצרך לחזור ולומר שובו לכם לאהליכם ושמא תאמר שלא נאמר לצורך היתר שבודאי ניתר הוא מאליו אלא להחזירה עליהם לחובה והוא שאמרו לשמחת עונה כבר הביאוה אח"כ מדכתיב גם הצאן והבקר וכו' והוצרך לומר אח"כ במשוך היובל המה יעלו בהר ואע"פ שלא נאמר כן בלוחות ראשונות אלא באחרונות ובמשוך היובל נאמר בלוחות ראשונות מ"מ מה שחסר זה גלה זה וודאי רעיית בהמה לא נאסרה שם אלא לקדושת התורה ומשנתנה היה לנו לומר שהדבר ניתר מאליו אעפ"כ הוצרך לומר במשוך היובל וכו' ושמא תאמר דוקא בדאוריתא אבל במה שנאסר במנין חכמים לבד ונתברר לנו טעם איסורן ושאותו טעם הלך לו יהא הדבר נתר מאליו הביאוה אח"כ מפירות של רבעי על הדרך שכתבנו ואם כן אף בהסכמות של צבור כן אלא שמובהקין שבמפרשים כתבו שכל שמפרשים זמן הרי הוא כאומרים בפירוש שיהא מותר מאותו זמן ואילך דלא עדיף מנדר ושבועה לזמן שאינו צריך היתר אחר ואע"פ שבתורה פירש שלשת ימים ואעפ"כ הוצרך לומר שובו לכם וכו' בזו היה קרוב לומר שלשת ימים קודם למתן תורה והיה לנו לדון כל שכן אחר נתינתה עד שישלימו למודה ואף שהלשון מספק בכך שאמר לשלשת ימים כלומר שתהיו נכונים לאותו היום לקדש עצמכם משם ואילך אבל כל שאין לספק בדבור זמן מותר לגמרי וכן הדברים נראין לי:

ומ"מ בתוך הזמן אם עברה סבת אסורם צריך מנין בהיתרו אבל אין צריכים לגדולים מהם והוא שאמרו כאן אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה הואיל וביצה נאסרה במנין ר"ל חכמים שנמנו לעשות שני הימים קדושה אחת והם אותם שהתקינו שלא לקבל עדות מן המנחה ולמעלה ובסוף הסוגייא הקשו וכי תימא ביצה נמי אימני עלה רבן יוחנן ושריה כי אימני אקבלת עדות אביצה לא אימני למד דאי אימני אביצה הוה שרי ואמאי והרי אין בית דין וכו' אא"כ וכו' וכן קבלת עדות גופה שרי אי אמני וכו' ותירצו בה גדולי קדמונינו דלא אמרינן הכי אלא בשלא עברה הסבה אבל הכא דקמאי משום קלקול שיר אתו עלה והשתא ליכא קלקול שיר אין צריכין לגדולין מהם אלא כל שיש שם מנין אף בפחותים מן הראשונים מותר שהרי רבן יוחנן לא היה בערך הראשונים הא כל שלא עברה צריכים לגדולים אבל הם עצמם ודאי יכולים לבטל ובמנין ומ"מ בסוגייא נדחה טעם זה דמדאימני רבן יוחנן אעדות היתר ביצה נגרר אחריו ואשתרי עדות אשתרי ביצה ובאו לאסרה מטעם אחר אלא שדין דבר שבמנין מיהא במקומו עומד על הדרך שביארנו:

ואף בזו של הסכמת צבור אני חוכך להקל ולומר שכל תקנות הצבור לצורך שעה הם עשויות ואע"פ שסותמין דבריהם אומדן הדעת הוא שכל זמן שיתחדש דבר עד שיהו צריכין להסכמה אחרת שיבטלו הראשונה אף בתוך הזמן הם ובניהם ואין אנו צריכין לגדולים מהם שעקר התקנה מתחלה על מנת כן הותקנה ומ"מ צריכין הם למנין ר"ל קבוץ גדולי העיר ומעמדן ואם היה שם חרם או שבועה צריכין לישאל עליה ועוד אני אומר שאף מה שנאסר במנין חכמים ועברה הסבה שאנו צריכין למנין בהיתרו דוקא במה שלא עלה על דעת האוסרים להיות אותה סבה בטלה כגון זה שהזכרנו בכרם רבעי שלא עלה על דעתם שיחרב בית המקדש ותבטל הסבה אבל דברים שנאסרו במנין מחמת סבה שראוי להעלות בטולה על דעת האוסרים הרי הוא כאלו תקנו בפרוש עד שתעבור אותה סבה ומותרת בלא היתר מנין אלא שאין לסמוך בה למעשה ומ"מ כל שתקנו והתנו שכל הרוצה לבטל יבטל אפילו לא עברה הסבה ואפילו פחותים מהם יכולים לבטלה ואע"פ שאין זו צריכה סעד בביאור נאמרה בראשון של מועד קטן וכן יראה לי שם שלא נאמר דין דבר שבמנין אלא במה שתקנו דרך צורך אבל מה שתקנוהו מצד מה שהוציאוהו מסברתם בפירוש ענין ונראה לאחרונים שאינו כן מצד אחר חזק כאותו שאמרו הראשונים יכולין לבטל והוא שאמרו שם רבן גמליאל ובית דינו נמי מדאוריתא בטלוה: