מאירי על ביצה סח

אין הטבל נקבע למעשר אע"פ שהגיעו הפירות לעונת המעשרות עד שתגמר מלאכתן כיצד תבואה שקצרה ודשה ועדין לא זירה ולא מירח מותר לאכול מהם אכילת עראי אבל השלים את מלאכתה ומירחה אסור לאכול ממנה עראי במה דברים אמורים כשגומר בדעתו שלא להכניסן לבית אלא למכרן לשם או לשוק אבל אם היה בדעתו להניח בבית אינו נקבע ליאסר באכילת עראי אע"פ שנגמרה מלאכתו עד שיכניסנו לבית דרך הפתח כדכתיב ואכלו בשעריך אבל אם הכניסו אחר מירוחו דרך גגות וקרפיפין או שהכניסו דרך הפתח קודם מירוחו לא הוקבע למעשר מן התורה וכשם שהבית קובע מן התורה בדבר שנגמרה מלאכתו כך יש שאר דברים שקובעין ליאסר אכילת עראי מדברי סופרים וכלם אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתן ודברים אלו הקובעים מדברי סופרים נתבארו בכאן שלש מהן והן השבת והתרומה והמקח ובסדר זרעים נתבארו עוד שנים והם האש והמלח ונמצאו ששה דברים קובעין לאסור את התבואה שלא במעשר אף באכילת עראי אחד מהם דבר תורה והוא הבית או החצר והשאר מדברי סופרים וחצר שאמרנו דוקא שהכלים נשמרים בתוכה כמו שיתבאר במקומו:

ומה ששאלו בסוגייא זו שבת מהו שתקבע מוקצה בדבר שלא נגמרה מלאכתו לענין ביאור פירוש מוקצה בכאן הוא דבר שלא נגמרה מלאכתו ומה שסומך לו בדבר שלא נגמרה מלאכתו אינו אלא ביאור ותוספת דברים:

הבית כיצד נגמרה מלאכתן של פירות והכניסן דרך הפתח הוקבעו כמו שביארנו אבל אם הכניסן קודם שנגמרה מלאכתן אפילו גמר מלאכתן אח"כ בבית לא הוקבעו הוציאן מן הבית אחר שנגמרה מלאכתן וחזר והכניסן דרך הפתח יראה לי שהוקבעו וגדולי הדורות שלפנינו חולקין בדבר נגמרה מלאכתן והכניסן בבית אלא שבשעה שהכניסן חישב עליהן להכניסן על מנת ליבשן בגגו או בחצרו והוא שקרוי כאן לקצות לא הוקבעו שהרי לפי מחשבתו לא נגמרה מלאכתן עד שייבשו ולכשייבשו מיהא יראה לי שהוקבעו הואיל ובשעת הכנסתן נגמרה מלאכתם אלא שמחשבתו עכבתם וגדולי עולם חולקין עלי הואיל ובשעה שהכניסם לא הוקבעו וכמו שאמרו במערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה שאף אם יחזור וימרח לא יתחייב וכמו שאמרו בפסחים ט' א' חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות אפילו הן בני יומן הרי הן בחזקת מתוקנין ונגעו בה במקומה מטעם הכנסה במוץ שלה וכשאומ' מלאה פירות משמע שנתמרחו אחר כן אלא שמ"מ אני אומר בזו הטעם מפני שכשהכניסם אין בהם סרך חיוב אבל זו שנכנסו לכלל חיוב אלא שמחשבתו מעכבת בהם כשהושלמה מחשבתו מיהא יראה שיחזרו לחיובן ומ"מ במסכת ברכות חזרנו וכתבנוה שאם מירחן אח"כ חייב שאין חלוק אם מירוח קודם אם ראיית פני הבית קודמת אלא שאם נקרם בלא מירוח אינן באות עוד לכלל חיוב ואחר שנתנקרו מ"מ קרויים הם פירות וגדולי המחברים כתבו שאם הכניסן לבית קודם גמר מלאכה מכיון שהתחיל לגמור מלאכתן הוקבעו אע"פ שלא סיים:

השבת כיצד נגמרה מלאכתן של פירות ועדין הם בשדה ונכנס שבת אסור לו לאכול אף אכילת עראי שכל אכילת שבת קבע הוא ולמוצאי שבת חוזר ואוכל ואם חישב עליהן מערב שבת לאכילת שבת הוקבעו ליאסר אף לאחר השבת אע"פ שלא עשו מעשה ומכל מקום תינוקות אין מחשבתם מועלת כל כך אא"כ יש בו מעשה כיצד תינוקות שטמנו זיתים שלא נתעשרו מערב שבת בשדה או בגינה לצורך אכילת שבת קודם שנכנסו לבית שלא הוקבעו מצד ראיית פני הבית אלא שהוקבעו מצד השבת והרי שאסורים לאכול מהם בשבת ולעשר אינו רשאי שאין מעשרין בשבת אף למוצאי שבת לא יאכלו עד שיעשר ולקצת גאונים ראיתי שהיום טוב כשבת לענין זה ואף אנו כתבנוה כן בפרק ראשון בשמועת מי שהיו לו שתי כלכלות של טבל:

אכילת עראי זו כבר ביארנו בשעורים בפרק (שני) [ראשון] שהוא מקלף אחת אחת ואוכל ובזיתים התבאר בכאן שאם נטל זיתים מן המעטן והוא כלי גדול שצוברין בו את הזיתים קודם עיצורן כדי לחממן ולבשל שמנן לתוכן ולא הניחן לפניו אלא שהניחן בכלי נוטל מהן אחת אחת וטובל במלח ואוכל ומלח לאו דוקא אלא שדרכן היה בכך או שבא ללמד שאין טבולין במלח קובען אבל אם מלחן הרבה ונתן לפניו עשרה הרי זו אכילת קבע ואסורה ואפילו היה יכול להחזיר המותר למעטן כגון שהיה הוא טהור ואין מותרו מטמא את שבמעטן או שהיה הוא טמא והמעטן גם כן טמא: