מאירי על ביצה סז

בהמה שנולד בה ספק עד שמתוך אותו הספק תהא אותה בהמה צריכה בדיקה לאחר שחיטה כגון נפלה מן הגג ולא עמדה ושחטוה אחר שהיית מעת לעת שצריכה בדיקה כנגד כל החלל עד הקדקוד עד הירך אם ימצא בה טרפות אם לאו כמו שיתבאר בשלישי של חולין וכן ספק דרוסה וכיוצא באלו הואיל ובשעת שחיטה שוחט על הספק מפני הריעות שנולד בה ושראוי להעלות איסורה על לב אין שוחטין אותה ביום טוב אע"פ שהתירו בבהמה מסוכנת טעם הדבר מפני שרובן לחיים ולא יצאה מחזקתה לחוש לה שמא לא תפרכס ומגדולי המחברים התירו וכבר רמזתי לך בפירוש המשנה הדבר שמחלוקת זו תלויה בו ושחיטה זו אף בחול יש מי שאומר שאין מברכין עליה עד שתבדק וכן נראה מלשון תלמוד המערב באחרון של ברכות שאמרו שם שחיטה מאימתי מברכין עליה ר' יוחנן אומר עובר לשחיטה ר' יוסה אומר משישחוט למה שמא תתנבל בשחיטה מעתה משיבקר בסימנין כלומר בניחותא שלא יברך עד שיבדוק בסימנין ואמר אח"כ שחזקת בני מעיים כושר כלומר אין צריך להמתין עד שתבדק הריאה שחזקתה כושר ואע"פ שבשחיטה אין אנו פוסקין כר' יוסה מפני שאף בה אנו אומרין חזקתה כושר שאין הקלקול בשחיטה דבר מצוי הא כל שאינו בחזקת כושר יראה שאין לברך עד שיתברר המעשה וחכמי הדורות שלפנינו דוחין את הירושלמי ומתירין לברך קודם שחיטה כשאר שחיטות ולא נראו לי דבריהם:

היה שבת ונסכמו רבים לעבור ולבשל והביא האחד את האור ואחד את העצים ואחד שפת את הקדרה והיא חדשה ואחד הביא את המים ואחד נער את הקדרה בכף אם בא האור תחלה כלן חייבין המביא את האור והעצים חייבין משום מבעיר והמביא את המים והמגיס חייבין משום מבשל והשופת את הקדרה חייב משום שהוא מחסמה ועושה אותה כלי אבל בקדרה ישנה פטור זה המביאה שאינו עושה כלום ואם מפני מגע האור איסור יש בו חיוב אין בו ואם עשו כלם את שלהם קודם שיבא האור ובא האור לבסוף האחרון חייב וכולן פטורין ואם בא האור באמצע כל שמן האור ולהלן חייבין שמן האור ולמפרע פטורין:

תנור וכירים חדשים הרי הן ככל הכלים וניטלין בחצר שהרי אע"פ שאין ראויין לישב עליהן עדין ראויין הם להניח איזה דבר בתוכם ואין צריך לומר בישנים שהרי ראויים הם אף לישב עליהם אבל אין סכין אותן שמן כדי להחליקן ולצחצחן ואין חופפין אותן במטלית כדי לנגבם קודם שיצרפום בכבשן הגדול שמצרפין אותם בתוכו ואין מפיגין אותן בצונן אחר צרופם כדי לחסמן והוא שעל ידי צונן הבא להם אחר היסק בעוד שהוא בחומו ומתכבה על ידי אותו הצונן הוא מתחזק יותר שהחום מתכנס בתוכו על ידי הפכו הבא לו מבחוץ ואין הסק לבד מחסמן כראוי אלא על ידי המים הבאים אח"כ ומניעת כל אלו מפני שיש בעשייתן תקון כלי ואם צירפו קרוב לחשיכה ועדין חם ביותר ורוצה לאפות בו ביום טוב אחר שחשיכה ומתירא שמא ישרף הפת לרוב חומו ומפיגו בצונן להפיג את חומו מותר הואיל ואין כונתו לחסם ובראשון של מועד קטן אמרו בתלמוד המערב ר' יודן הורה מדוחק להביא כירה חדשה מבית האומן לשפות עליה את הקדרה כתחלה ביום טוב:

מולגין ביום טוב את הראש ואת הרגלים ברותחין ופירשו בהלכות גדולות שאין עושין כן בכל הגדי אלא בראש ורגלים שאין הפשט עורן נוח כל כך ואפילו היה מכוין לאכול את העור כמו שנוהגין בכמה מקומות וכן כתבו חכמי התוספות ומצד טורח יתר וחכמי פורווינצא התירו בחבוריהם אף בכלו ולא אמרו ראש ורגלים אלא מנהג ומה שיש לחוש במליגה משום דם ביארנו במסכת חולין והזהרנו שם שלא לעשות כך בכלי ראשון ולא על ידי ערוי עליהם אלא בכלי שני וכן מהבהבין אותה באור אם לא רצו למלוג והבהוב הוא באש קל כדי שלא יתבשל הדם שבתוכו עמו ועכשו נהגו הנשים למלוח הרגלים קודם הבהוב כדי שיפלטו את הדם קודם ההבהוב אבל אין טופלין אותו בסיד ובחרסית להשיר את השער שזהו דרך עבוד ולא באדמה והוא מין אדמה שהוא לענין זה כסיד וחרצית ואין גוזזין שער שלהם במספרים שנראה כמי שהשער צריך לו וגוזזו וירק התלוש שקצת העלים שבו כמושים וצריך לגזוז את הכמוש שבהן אין גוזזין באותו תספורת העשוי לגזוז את הירק כשהוא מחובר שהרי זה נראה כמי שלקטו היום ומתקנין את הקונדיס ואת העכבית שלא בתספורת והן מיני ירקות שיש טורח בתקונן ואעפ"כ הואיל וטרח כדרכו הוא מותר ומגדולי המחברים מתירין בהם אף בתספורת ולא יראה כן ופרימת הכרוב והסילקא והכרתי ושאר התבשילין לענין שבת אמרו עליהן חייב משום טוחן וביום טוב מיהא לצורך אוכל מותר ואף בשבת דוקא להצניע לאחר שעה אפילו ליומו אבל לאכול מיד מותר וזהו שתפשו שם בפרק כלל גדול ע"ד ב' האי מאן דפרים סילקא שהסילקא אינה ראויה היום שאינה ראויה לאכלה חיה ואין לומר שלא יהא חייב אלא פורם לצורך מחר כעין סילקא שהרי אמרו שם בבורר להניח על השלחן מותר ולהניח אף לבו ביום חייב חטאת ובתלמוד המערב אמרו אהן דשחיק תומא כד מפריך ברישיה חייב משום דש כד מבחר בקליפתיה משום בורר כד שחיק במדוכתיה משום טוחן כד יהיב משקין משום לש גמר מלאכתו משום מכה בפטיש וודאי לא נאמרה אלא להצניע שאין אסור לאכול שום בשבת ולברור את קליפתו והרי אם שחקו מאתמול אמרו שנותן בשבת פול וגריסין כמו שהתבאר פרק תולין והילכך ביום טוב שוחק ונותן משקין ופורס את האוכלין לבשל ולאכול וכן כתבוה גדולי הדור:

זו שכתבנו במנהג הנשים שלנו שהן (מולגות) [מולחות] את הרגלים קודם הבהוב להשרת השער בראש אי אפשר כן אלא בבית השחיטה ומתוך כך צריך להחמיר בו וכן אמרו במסכת חולין ברישא בכיבשא ליתן את בית השחיטה למטה או ליתן קיסם בנחיריו כדי שיפתחו ויצא הדם דרך שם וכן במליגת התרנגולים צריך לעשות בכלי שני ולמלוח תחלה בית השחיטה:

מסיקין ואופין בפורני והם תנורים גדולים שלנו ופיהם בצדם וטורח היסקן יתר ואעפ"כ מותר וכן מחמין חמין באנטיכי והיא יורה גדולה של נחשת ויש טורח גדול בכך ואעפ"כ הואיל ודרכו בכך מותר ואין חוששין לצירוף ואין אופין בפורני חדשה שעדין לא הוסק בו שמא תפחת ונמצא טורח שלא לצורך ואפילו למי שמתיר מלאכת יום טוב על הספק בדבר שחששתו קרובה ומצויה כל כך לא התירו ויש מפרשין שמא תפחת ויפול על הפת ונמצא מפסידו:

בתוספתא התבאר שאין חפין את הכלים בנתר ביום טוב ואין מגררין אותן אבל מדיחין אותן במלח ובמורסן ואפילו בשברו ואין חפין כלי כסף בגרתקון והוא מין עפר שהצורפים מלבנין בו את הכסף אחר שיוצא מן הכור שהשחירו שזה מעשה אומן ומגדולי המחברים התירו לחוף את הכלים בנתר אפילו בשבת:

במסכת תמורה התבאר שהמפשיט את הבהמה לא ירגיל ביום טוב והרגל זה הוא להפשיט את הבהמה דרך הרגל ומוציא כל הבשר מרגל אחת כדי שיצא כל העור שלם לעשות ממנו נאד והפשט זה יש בו טורח גדול ואינו דרך הפשט שאין רוב בני אדם רגילין בהרגל זה ומפני זה אסור ולא עוד אלא שמתכוין לעשות כלי:

אין נופחין במפוח ביום טוב שזהו דרך האומנין אבל נופחין בשפופרת שאין זה מעשה אומן ויש אומ' שבזמן הזה שבעלי בתים נוהגין במפוח מותר ואין מתקנין את השפוד מתחלה ואין מחדדין אותו אם ניטל ראשו מבערב וידע בו על הדרכים שביארנו למעלה וי"מ אותה אף בלא ידע מבערב וכגון שאינו ראוי לכלום והוה ליה שוויי מנא ואין פוצעין את הקנה לתת קרומיות שלה על האיסכלא כדי להניח צלי עליהן שכל שמחדש דבר להשתמש בו תקון כלי הוא ואסור אבל פוצעין את האגוז במטלית בין שניו שלא ירגישו שניו בקושי האגוז ואין חוששין לקריעת הבגד שהרי אף אם קרע מקלקל הוא ואין זה קורע על מנת לתפור:

שנינו במסכת בכורות בפרק הלוקח בהמה כ"ד ב' השוחט את הבכור עושה מקום לקפיץ כלומר שמפנה צמר הבהמה בתלישה אילך ואילך עד שיתגלה לו מקום השחיטה במקום חתך הסכין שלא יהא בה חלדה ובלבד שלא יזיז אותו הצמר ממקומו שאע"פ שבכור אסור בגיזה תלישה כזו שהיא ביד ולא בכלי אינה קרויה גיזה ומ"מ הזזה ממקומה מכל וכל אסירא שהיא כעין גיזה אלא שישאר הצמר מסובך ושאלו בגמרא ביום טוב מהו כלומר אם שוחט את הבהמה מהו לעשות כן ביו"ט טעמא דמתניתין בבכור משום דתולש לאו גיזה הוא הא ביו"ט אסור דהוה ליה עוקר דבר מגדולו או דילמא טעמא דמתניתין משום דבר שאין מתכוין כלומר דתלישה ודאי גזיזה היא אלא שמאחר שאינו מתכוין בה הוא מתירה ואף ביום טוב מותר והשיבו בה שמותר כלומר משום דבר שאין מתכוין והקשו בה מדידיה אדידיה דרב פסיק כר' יהודה דדבר שאין מתכוין אסור ועוד דהא פסיק רישיה הוא אלא דטעמא דמתניתין דתולש לאו הינו גוזז ואף ביום טוב עקירה כלאחר יד היא ואקשי ליה מדתנן התולש את הכנף חייב משום גוזז ותירץ שאני כנף דהיינו ארחיה אבל הצמר והשער אין דרכו בתלישה והרי היא כלאחר יד ומותרת ביו"ט ומכאן כתבו גדולי המחברים השוחט את הבהמה ביום טוב מותר לתלוש צמר במקום הסכין ובלבד שלא יזיזנו ממקומו אלא שישאר שם מסובך אבל השוחט את העוף לא יתלוש מפני שהוא דרכו ומ"מ אנו סוברים שמריטת הצואר של עוף לשחיטה מותר שמריטת הנוצה אסורה אף לאחר מיתה כמחיים וכן הגזיזה וכדתנן הגוזז את הצמר או את השער בין מן החיה בין מן המתה חייב שאין איסור הגזיזה משום עוקר דבר מגדולו שנאסרה מחיים ונתירה לאחר מיתה אלא אף לאחר שחיטה חייב ומשום גוזז ומ"מ בבהמה ודרך תלישה פטור דתולש לאו היינו גוזז אבל בעוף תלישה שלו היינו גיזה ואסור אף לאחר מיתה ונמצא מחיים ולאחר מיתה שניהם שוים לאסור בעוף וליפטר בבהמה והילכך ביום טוב מיהא שלאחר מיתה הותרה הגזיזה הוא הדין מחיים דהשתא נמי אפילו מריטה כלה מחיים צורך אכילה הוא ואותה סוגיא כך אנו מפרשין בה היאך אתה אומר שתולה התולש בשער הבהמה או בצמרה אינו גוזז והתנן התולש את הכנף חייב משום גוזז ויש לך לדון כן בבהמה ולאסור בבכור ותירץ דהיינו ארחיה ומשום הכי בשבת חייב ובצמר מיהא לאו ארחיה ולא מיקריא גיזה ובבכור מותר ולמדת שהעוף הואיל וכל נוצתו עומדת לימרט אחר שחיטה מותר למרטו ביו"ט לשחיטה אף מחיים אבל צמר הבהמה שאינו עומד ליתלש אחר שחיטה אלא להפשיט את העור מן הצמר נאסרה גיזתו והותרה התלישה בלא גזיזה ומה ששאלו שם כנגדו ביום טוב מהו פירושו בבהמה ואין דרכה ליתלש לאחר שחיטה והיה אסור לשחוט בלא תלישה שיהו אחרים מפנים אותה אילך ואילך שלא בתלישה והיה ראוי לאסור אלא שהתירו אי משום שאין מתכוין אי משום שתלישה כלאחר יד היא ומשום שמחת יום טוב מותר אבל בעוף וביום טוב לא נשאלה כלל ומותר בלא פקפוק ואף בתוספות התירו כן בהדיא ויש באים (בסתר) [בהיתר] זה מצד מלאכה שאינה צריכה לגופה שהותרה משום שמחת יום טוב כמו שביארנו בגומא של חפירת דקר אלא שיראה שלא נאמרה אלא במקום שאי אפשר לו בדרך אחרת:

המשנה העשירית ועוד אמר ר"א עומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית ואומר עד כאן אני אוכל למחר וחכ"א עד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן אמר הר"ם מוקצה הוא משטח ששוטחין שם תאנים וענבים וזולתם ליבש ומה שהתנה בשביעית לפי שבשנה אחרת שלא תהיה שביעית אסור לאכול מן הנמצא באותו משטח ביום שבת עד שיוציאו מעשרותיו כי העקר אצלנו שבת קובעת למעשרות כמו שביארנו במקומות מסדר זרעים ושביעית אינה חייבת במעשרות כמו שביארנו במקומות מסדר זרעי' ואין הלכה כר' אליעזר:

אמר המאירי המשנה העשירית משנה זו יצאה מכלל סדור הפרק והיא מכלל סדר הפרק הקודם ובאה בכאן אגב גררת מה שאמר ר' אליעזר נוטל אדם קיסם וכו' והכונה בזאת המשנה לבאר בקצת דברים המוקצים על אי זה צד תועיל בהם הכנה ואמר ועוד אמר ר"א וכו' כלומר כשם שהיה מיקל בענין מוקצה בדין קיסם כך היה מיקל בזו ואע"פ שמשנת אין מוציאין את האור מפסקת בין משנת הקיסם לזו וכבר אמר בשני של עירובין שאין לומר ועוד אלא כשאין שום שמועה מפסקת בנתים זו אינה קרויה הפסקה שזו של הוצאת האור דברי הכל היא ולא נאמר כן אלא כשמפסיק במה שאין הוא סובר כן או שמשנת הוצאת האור לא באה אלא אגב גררת מה שדברו במשנה שלפניה בענין גיבוב והדלקה שנחלקו חכמים עליה נקט ליה איסור הוצאת אור ולבון רעפים שהם כעין הדלקה ואין זה קרוי הפסק:

ומשנה זו צריכין אנו לפרשה בדבר שלא נגמרה מלאכתו לפי סוגיית הגמרא ועקר הדברים לפרש בה שהדברים אמורים בפירות שהוקצו על הגג ליבשן עד שייבשו שזהו גמר מלאכתן כגון גרוגרות וצמוקין והלך לראותם מערב שבת ומצאן שאינן ראויות בין השמשות אלא שמכיר בהן שיהיו ראויות למחר וכבר ביארנו לשיטתנו בפרק אין צדין שכגון זאת אם עמד מבערב ורשמן שהרישום מועיל בהם לצורך מחר אחר שיבשו והזמנה בלא רישום אין מועלת בהם ועל מוקצה זה באה משנה זו ואמר שעל דעת ר' אליעזר די לו בהזמנה שיאמר מכאן אני אוכל למחר ולדעת חכמים אינו מותר בלא רישום והלכה כחכמים ולמי שפוסק למעלה שכגון זאת די לו בהזמנה הלכה כר' אליעזר ולפי מה שנשתנו דעות הפוסקים באותו הפסק הנזכר למעלה נשתנו בפירוש משנה זו כל אחד לשיטתו כמו שפירשנוה גם כן לפי שיטתנו והוא שיש פוסקים למעלה שלדעת חכמים רישום מועיל אף בשאין ראויות כלל ומפרשים משנתנו בשאינן ראויות אלא שרבים פירשוה בדין יש ברירה ואין ברירה וצריכים לפסוק כר' אליעזר שהרי בדרבנן יש ברירה ולא נראו לי דבריהם ומ"מ ענין דבריהם הוא שלדעת ר' אליעזר יש ברירה וכשנוטל למחר [מה שנוטל הוברר הדבר דהוא הוא] מה שהזמין ואע"ג דביוני שובך בעינן זה וזה אני נוטל התם איכא למיחש דילמא מטלטל ושביק אבל פירי דחזי להו דיו בהזמנה ולרבנן בעי רישום שירשום מכאן עד כאן אני נוטל וכל שכן אם יאמר זו וזו אני נוטל או שמא בזו וזו לא שרי בלא רישום דגבי יונים דסגי ליה בתרי ותלת יש לו בהם טביעות עינא אבל בפירות לא יזכור עד איזה מקום הכין אלא בסימן ומ"מ אם בטוח הוא בזכירתו רשאי שלא נאמר רישום אלא למעט מכאן אני נוטל ולא בירר איזו מהם:

ומה שאמר בשביעית לאו דוקא שאף בשאר שני שבוע כן אלא מן הסתם אין אדם מעשר פירות הראויין להתיבש עד שייבשו ויראו לאכילה שזהו גמר מלאכתם והילכך פירות אלו מן הסתם אינן מעשרין ומפני זה תפש לשון שביעית שאדם אוכל מתורת הפקר ושלא במעשר כמו שדרשו במכילתא ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה מה חיה אוכלת שלא במעשר אף אדם וכו' והזמנה או רישום מועילין למוקצה אבל לא לטבל ומ"מ הוא הדין לשאר שני שבוע אם היה מעשר או עבר ותקנו בשבת שהוא מתקן ואע"פ שהיה מוקצה מחמת איסור טבל כבר ביארנו שכל שהוא מוקצה מחמת איסור חכמים נסתלק האיסור אף ביום טוב עצמו או בשבת הותר לאלתר ולמדנו עוד במשנה זו שבשאר שני שבוע אם לא עשרם אינו אוכל בשבת אפילו אכילת עראי שהשבת קובעת למעשר אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו אלא שאין הלכה כן כמו שיתבאר.

זהו ביאור המשנה לפי שיטתנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: