מאירי על ביצה לט

מי שצוה מחמת מיתה ואמר תנו מנה לפלוני אם ישא את בתי או על מנת שישא את בתי אין נותנין לו את המנה עד שישאנה אבל אם אמר תנו מנה לפלוני וישא את בתו הרי נתן לו שתי מתנות וכל הנותן לאחר שתי מתנות והוא אינו רוצה אלא באחת הרשות בידו והילכך נותנין לו את המנה והבת אם רוצה לישא ישא ואם לאו לא ישא ומ"מ אם הקדים נשואי הבת ואמר ישא פלוני את בתי ותנו לו מנה אין נותנין לו את המנה עד שישא שמאחר שהקדים נשואי הבת עשאן כתנאי למתנה אחרונה הואיל והקדים את שהוא מפקפק בה אם יקבלנה אם לאו וכן נראה לי בכל מי שנותן לחבירו שתי מתנות ומפקפק באחת מהן אם זכות הוא למקבל אם חובה ויש זכות אצל הנותן בקבלתה וברור לו באחרת שהוא זכות למקבל שאם הקדים את שהוא ברור לזכות ואח"כ מזכיר את שהוא מפקפק בו ודאי אותו דבר שהוא ברור לו לזכות הוא נותן לו בלא שום פקפוק והאחרת נותן לו אם הלה רוצה בה ואם הזכיר לו תחלה את שהוא מפקפק בה אומדין דעתו שלא נתן לו את הברור אא"כ מקבל את המסופק הואיל ויש בקבלת המסופק זכות אצל הנותן:

י"מ שמועה זו מצד תפוש לשון ראשון ואין נראה לי מפני שאין דין תפוש לשון ראשון נאמר אלא בשתי לשונות שהאחד מתנגד לחברו ואף בזו אין הדבר מוחלט לענין פסק שנאמר בו תפוש לשון ראשון אלא ספקא הוא והלך אחר פחות שבלשונות כמו שביארנו דינין במציעא ובבתרא:

ויש מתגלגלין בה מדין מעשה קודם לתנאי ותנאי קודם למעשה והוא שידוע בדיני התנאים שצריך להיות תנאי קודם למעשה וכשאמר הבו ולינסיב הרי מעשה קודם והמעשה קיים והתנאי בטל ולדעת זה אלו אמר הבו ליה אי נסיב אף בזו הדין ארבע מאה שקיל ברתא אי בעי נסיב וכו' אא"כ בעל מנת וכבר ביארנו במקומו לשטת גדולי הפוסקים שאין דיני התנאי אמורים אלא בגיטין וקדושין שהרי בדיני ממונות אף אומדנא מפקעת כל שכן תנאי אע"פ שאינו כהלכתו ואע"פ שכלם מתנאי בני גד ובני ראובן למדנו והרי זה תנאי ממון מ"מ בזו לא היתה הארץ מוחזקת בידם ואינו דומה לדברים המוחזקים אלא שמ"מ הם משיבים שהאומדנא ראויה להפקיע יותר מן התנאי העשוי שלא כהלכתו מ"מ לדעתם אף אתה צריך לפרש את זו בתנאי כפול אלא שאפשר לפרשה בעל מנת וכל שיש בה קנין הרי הוא כמעכשו וכדתנן הכותב נכסיו לבניו לאחר מותו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה ואמרו שם ובהקנאה אינו צריך שכל קנין כאומר מעכשו הוא וכן כתבוה גדולי המפרשים:

ועוד ראיתי להם שכתבו על מה שיוצא מדבריהם של אלו הבאים בזו מדין מעשה קודם לתנאי דאפילו אם אמר תנו לו ארבע מאות זוז אי נסיב שנוטל הארבע מאות והבת אם ירצה נושא ואם לאו לאו שאי אפשר לומר כן ונסח דבריהם הוא שכל מה שאמרו חכמים בתנאי כפול ותנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ותנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ומעשה שאפשר לקיים על ידי שליח דוקא כשהמעשה נעשה מיד כעין נתינת גט וחליצה שאין התנאי מבטל הגט למפרע אלא אם כן נעשה כראוי ובחזוק כעין תנאי בני גד ובני ראובן שהיו מבקשים ממשה שיתן להם נחלתם מיד ועל זה הוצרך לכפול התנאי שאם לא יקיימוהו יטלו אותה נחלה מהם וכן דקדק בתנאי קודם למעשה שהוא חזק התנאי ובהן קודם ללאו הואיל והמעשה נעשה מיד ואם קדם הלאו אין בו כח לעקור המעשה וכן תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר שכיון שהמעשה נעשה מיד איך יתנה עליו מגופו לסתרו כגון על מנת שתחזירי לי את הנייר מעתה כל התנאים שבאים לעקור את (התנאי) [המעשה] בקדושין וגיטין שהמעשה נעשה מיד וכן בנתינת ממון שהוא נתן מיד אם אמר הי לך מנה זה ויהא שלך אם תעשה כך וכך אם לא כפל תנאו או לא דקדק בדיני התנאי אינו תנאי גם יש לומר עוד על מתנה זו שאינה כחליצה וגט וקדושין לפי שאלו נתינתם זו היא עשייתם אבל מסירת המנה לידו של זה כיון שעל תנאי נמסר לו אינו אלא פקדון בעלמא וכל היכא דאיתיה ברשותא דמריה איתיה ואם תאמר והרי תנאי בני גד ובני ראובן כך היה אינו דומה שהרי הם זכו בה ובתורת נחלה ובירידתם לנחלה נגמרה העשייה אבל דבר שלא נעשה בו שום מעשה כגון זה שאמר תנו כך לפלוני אם ישא את בתי לית דין ולית דיין שאם לא ישא לא יטול וטעם המעשה שהוזכר אינו אלא כענין ראשון ומ"מ דברים אלו לפירושנו אינם תלוים בדבר זה אלא על הדרך שפירשנו תחלה וכן כתבוה גדולי הפוסקים בתשיעי של בתרא אלא שהוספנו על דבריהם כמו שכתבנו ודיני התנאי כבר ביארנו במקומם בכדי הצורך:

אע"פ שלא נתפרשה בתורה סמיכה לעולה ושלמים אלא בעולת נדבה ובשלמי נדבה אנו דנין אותה אף בעולת חובה מסמך המקראות וכן אנו דנין אותה במדת מה מצינו בשלמי חובה:

לעולם יניח אדם מקום לשלום ואפילו במקום שצריך לו לשנות ישנה ולא סוף דבר במה שאינו עשוי לעלות ומ"מ לכשיתגלה יהא הדבר נכר שמפני השלום שנה מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לסמוך וחברו עליו בית שמאי ואמרו מה טיבה של זו וכשראה שלקנתר הן באין אמר להן נקבה היא ולזבחי שלמים הבאתיה ואם על כל פנים אינו רוצה לשנות לא יוסיף על דברי המתחיל אלא יעננו במלות קצרות על הדרך שהתחיל המחרחר מעשה בתלמיד אחד מתלמידי הלל שהביא עולתו לסמיכה מצאו תלמיד אחד מתלמידי שמאי אמר לו מה זו סמיכה אמר לו מה זו שתיקה כלומר מה אתה סבור שאני צריך לשתוק מצד שאין בידי להשיב יש בידי אלא שאני מניח מקום לשלום ואמרו על זה דרך הערה האי צורבא מרבנן לא ליהדר לחבריה מילתא טפי ממאי דאמר ליה איהו וכן כל כיוצא בזה: