מאירי על בבא מציעא צד

מעשר שני אין מחללין אותו על אסימון אלא בכסף מפותח או בצורה או בכתב ואם פדה באסימון לא עשה כלום שנא' וצרת הכסף כסף שיש עליו צורה והאסימון הוא כסף שאינו טבוע לא בצורה ולא בכתב ונקרא בלשון תלמוד פולסא ואע"פ שבמסכת שבת פרק במה אשה אמרו אי משום צורתא ליבעי פולסא לא שתהא צורה בפולסא אלא פירוש הדברים ליבעי פולסא שיעשה בה צורה ויש מפרשים שיש בו צורה שוקעת כמו שביארנו במשנה:

מעות שאין נעשין למטבע אלא לסמנין לעשות בהם מנין ונותנין בבית המרחץ לסמניות שידע בעל המרחץ כמה נכנסו לשם אין מחללין עליהם מעשר שני:

דבר תורה מעות קונות ופרשו הטעם בבכורות שהרי גופו קונה וכדכתוב מכסף מקנתו ממונו לא כל שכן וחכמי הצרפתים הביאוה מטעם אחר והוא שלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש שנא' בו ונתן הכסף וקם לו אם כן מה טעם אמרו משיכה קונה ולא מעות גזרה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה ואתה צריך לפרש בזה שעיקר התקנה בחזרה זו לחזרת המוכר היא ר"ל שעיקר הכונה והתחלת התקנה היתה שיהא המוכר יכול לחזור ואגבו נתפשטה התקנה שאף הלוקח אע"פ שהוציא הכסף מתחת ידו יהא יכול לחזור כדי להשוות את המדות אבל עיקר התקנה היתה שיהא המוכר יכול לחזור כדי שאם יראה אונס בא עליהם יהא נותן עיניו ביוקר המתחדש בהם שהרי סתם מוכר כבעל הבית בשעת הזול הוא מוכר שהסוחרים לוקחים בשעת הגרנות ובשעת הבדים ואוצרים וכשיראה בעל הבית באונס הפירות יטרח ויציל ולא שתהא עיקר התקנה שיהא לוקח יכול לחזור כדי שאם יראה המוכר באונס יחוש שודאי יחזור הלוקח אחר האונס ונמצא מוכר מחזיר מעות ומפסיד פירותיו שאף לאחר התקנה אם נשרפו רשאי הוא לומר כן ר"ל נשרפו חיטיך והיאך יהא מחזיר מעות ופטור בכך ולא באה התקנה להרביץ ארי על המוכר להתחייב באחריותם אלא שתקנו לו שיהא יכול לחזור שאם לא יוכל לחזור פעמים שתפול דלקה על הפירות ולא יטרח בהצלתן הואיל ואין לו ריוח ביוקר המתחדש על הדרך שכתבנו ואע"פ שאם נפלה בפשיעה חייב הוא בהם כדין שומר חנם שכל שקבל מעות על מה שברשותו ודאי נעשה הוא שומר על אותו דבר עד שיגיע ליד בעלים מ"מ שמא תפול שלא בפשיעה ויפטר אבל כשאתה נותן לו רשות לחזור הרי הוא חושש להנאתו ושמא יתיקרו ומתוך כך טורח ומציל וכשיבא לקבל מי שפרע יניחם ללוקח ולא היתה עיקר התקנה שתהא רשות ללוקח לחזור שאין ראוי לומר דין חזרה ללוקח שהוציא את שלו מידו ושאין בידו לא פירות ולא מעות כמו שהיא ראויה לומר למוכר שהכל בידו ומ"מ כדי להשוות את המדות בדין תקנוה אגבה ללוקח והוא שאמרו למטה כדרך שתקנו משיכה למוכר ר"ל שיהא רשאי לחזור כל זמן שלא משך הלוקח ממנו כך תקנו משיכה ללקוחות ר"ל שיהא אף הלוקח רשאי לחזור אלמא שעיקר התקנה למוכר היתה אלא שאגבו ניתנה רשות חזרה אף ללוקח ומ"מ כל זמן שלא חזר בו אחד מהם של לוקח הם ואם נשרפו ללוקח נשרפו ואין מפרשים שעיקר התקנה לחזרת הלוקח היא כדי שיטרח המוכר בהצלתן מפני שאם נשרפו חייב הוא להחזיר המעות וכבר בארנו שעיקר התקנה למוכר ולהנאתו טורח ומציל לא מפני חשש אונסין שאינו חייב באונסין ולא עוד אלא שאף חזר בו לוקח אחר האונס לא הועיל והרי המוכר אומר החזר פירותי וקבל מעותיך וזה שאמרו בגמ' אי מוקמת ליה ברשותיה טורח ומציל פירושו שנעמידם ברשותו לענין חזרה ולא לענין אונסין ואתה למד דבר זה ממה שנאמר למטה ממעשה ההוא גברא דיהב זוזי לחמרא ושמע דהוה בעי למאנסיה בבי פרזק רופילא ואמר להו הבו לי זוזאי דלא בעינא ואם לא שאין המוכר חייב באונסין אף לאחר התקנה מה לו להקדים לחזור קודם האונס ולקבל מי שפרע יניחהו ברשות המוכר ואם נאנסו נאנסו למוכר ויאמר לו תן לי יינך או מעותי וכן אתה למד דבר זה ממסכת גיטין מבמה שאמרו יהוב יתמי זוזי אפירי וזול לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש ר"ל ומעות אין קונות בהדיוט והוא הדין בהקדש או ביתומים שדינם כדין הקדש איקור סבור מינה היינו דרב חנילאי שאמר בעיקר קניית היתומים שהיא בכסף וברשותיהו דיתמי קיימי ואין המוכר יכול לחזור ואמר להו רבא האי רעה הוא ליתמי דאי בעי אמר להו נשרפו חטיך בעליה ואם לא שהמוכר אינו חייב באונסין יהא היוקר ברשות היתומים והאונס ברשות המוכר ואין כאן רעה אצל היתום ואם נאנסו יחזרו המעות להם:

ושמא תאמר לדעת זה והלא במסכת חולין אמרו שבארבעה פרקים בשנה משחיטין את הטבח בעל כרחו ופירשו שם שאם קבל מאיזה לוקח דינר כדי ליתן לו בדינר בשר כופהו זה הלוקח לשחוט את שורו וליתן לו ממנו בשר בדינר שקבל ממנו ואע"פ שאין כאן לוקחים לשאר הבשר ולפיכך אם מת השור קודם שיקחנו מת ללוקח ואומר לו מוכר טול מבשר הנבלה בדינר והקשו והא לא משך ותירצוה שמפני כבוד ימים אלו החזירוה לדין תורה להיות המעות קונות אלמא שאלו עמדנו בתקנתנו שלא להיות מעות קונות אם מת מת למוכר וחייב להחזיר לו דינרו ולמדת שהאחריות על המוכר והלוקח יכול לחזור אחר האונס תירצו בה שבאונס זה ראוי לומר שיהא הלוקח רשאי לחזור שעיקר המקח קיים הוא שהרי הלוקח לא לקח אלא בשר ואין בין בשר נבלה לשחוטה שנוי צורה ואין זה אלא כעין יוקר וזול או אפי' לקח כל הבהמה הרי כיוצא בזה אמרו בבבא קמא זיקא בעלמא שקלי מינך כלומר שעיקר המקח לא היה ברוח חיים שבבהמה אלא בגופה אבל כל שנאנס המקח עד שאינו בעולם אין הלוקח יכול לחזור ואבד מעותיו:

זו היא שטת חכמי האחרונים בשמועה זו וסוגית התלמוד מוכחת כן ומ"מ גדולי הפוסקים כתבו שכל שלא משך הלוקח ונאנס נאנס למוכר ומחזיר מעות ללוקח נראה שהם מפרשים שעקר התקנה בחזרה זו אף ללוקח היא שיהא המוכר טורח ומציל כדי שלא יחזור הלוקח אחר האונס ויפסיד הכל באונסיו ונמצא עיקר התקנה שוה לחזרת הלוקח ולחזרת המוכר למוכר בנתינת לב על היוקר וללוקח כדי שיתן לב המוכר על תשש האונס ומתוך כך יעמד המקח על מתכנתו וזה שאמרו כשם שתקנו משיכה במוכרים כך תקנו משיכה בלוקחים יראה לי לפרשה לדעת זה כדרך שתקנו משיכה להנאת המוכר שיהא טורח להציל מצד ריוח היוקר המתחדש כך תקנוה לתועלת הלוקח להיות המוכר מתחייב באונסיה ומעשה האמור למטה בההוא גברא דיהיב זוזי אחמרא וכו' יראה לי שזה שחזר בו קודם האונס מפני שהיה מתירא שיהא המוכר משלחו לו בביתו ויאנסוהו מתוך רשותו או שמא מחמת לוקח היה אותו אונס בא וכיוצא בזה ודאי אין המוכר חייב או שמא כל שהפסידא בדרך שאין טרחו מועיל בה פטור וגדולי המפרשים תירצו בה שהיה מתירא שלא יחזירו לו מעותיו בשלום ושמא תאמר אם כן מה בא ללמדנו באותו מעשה אפשר שבא ללמד מה שכתבו גדולי המפרשים מכח מעשה זה שכל שחוזר מחמת חשש אונס אין עליו מי שפרע שהרי לא הזכירו שם דין מי שפרע כלל ומעתה אין צריך לומר בשנאנסו לגמרי שהלוקח תובע מעותיו ואין עליו מי שפרע שהרי אומר לו תן לי מקחי או תן לי מעותי ואף זאת שבמסכת גיטין יש לדון בה רעה ליתומים שהרי חכמים השוו מדותיהם בכח התקנה ואם לא היה המוכר יכול לחזור מצד ריוח היוקר אף הלוקח לא היה יכול לחזור אם נאנסו שאף הוא אומר עיקר התקנה להנאתי היתה וכל שלא נשארה התקנה אצלי היאך נשארה אצלך ומתוך כך נוח לנו לתקן ליתומים שיהא המוכר יכול לחזור ושנוותר לו ריוח היוקר כדי שיהא כח בידם לחזור אלו נאנסו ברשות מוכר ושמא תאמר נאמר שעקר התקנה בחזרה ללוקח לבד שהרי המוכר מעתה על כרחו טרח ומציל מחשש האונסין אילו כן לקתה מדת הדין שיהא הלוקח שהוציא מעותיו מתחת ידו יכול לחזור ולא המוכר שהכל בידו ויש שתירצוה בפנים אחרים לומר שאלו כן פעמים שנתיקרו הפירות ולא נפלה דליקה אלא במקצתם עד שהנשארות שוות עדין כשיעור מה שלקחם ואלמלא שהמוכר רשאי לחזור וריוח היוקר שלו לא היה טורח ומציל ועכשו טורח ומציל ושמא לסוף לא ירצה לעמוד במי שפרע ויניחהו ללוקח ועיקר הדברים כדעת ראשון:

ומ"מ לעיקר התקנה צריך אתה לשאול היאך לא חששו בכך בקנין פירות בפירות שהכל מודים בה שנקנית האחת במשיכת חברתה ומ"מ יראה לי שדבר זה אינו מצוי שכל המחליף דבר בדבר אין הדבר מצוי שימשוך האחד עד שימשוך חברו וכשאירע כן במקרה העמידוה על דין תורה אבל הלוקח במעות זו היא דרך כל העולם לפרוע מעותיו ולהניח פירות ברשות מוכר עד שיפנה אוצרו ויחזר אחר כתפים להביא את הפירות בביתו וחכמי הצרפתים תירצוה יפה בדרך אחרת אלא שאין אנו צריכין בה ואף בקניית חליפין שאלו היאך לא חששו בכך ותירצוה שלא לחלוק בין חליפין גמורים ר"ל פירות בפירות לחליפין שמתורת הקנאה כגון חליפין שבסודר ויש לתרץ בה עוד שקנין החליפין הואיל והמעות עדין ברשות לוקח אין צריך בכך שכל כיוצא בזה ודאי טורח מוכר ומציל אחר שלא קבל מעותיו שלא להכניס עצמו עליהם לדין ולטענה:

אע"פ שנחלקו המפרשים בנשרפו החטים אם אבדו המעות אינו כן אלא הואיל ויכול המוכר שקבלם להשתמש בהם נעשה עליהם שומר שכר וחייב באחריותם ולא שומר שכר לבד אלא הרי הם אצלו כהלואה גמורה שהרי משתמש הוא בהם כשלו והרי הם ברשותו והוא חייב אף באונסין ולמטה במעשה ההוא גברא דיהב זוזי אשומשמי וכו' יתרחבו הדברים בענין זה בע"ה:

מאחר שביארנו שהמעות קונות דבר תורה הרי שלקח ונתן מעות וחזר בו המוכר ובא זה ותפש וקדש בו את האשה חכמי הצרפתים פרשו שהיא מקודשת ומ"מ יראה לי שאינה מקודשת אלא מספק שהרי אמרו הפקר בית דין הפקר ומאחר שתקנו שלא קנה אין לו בהם כלום:

אע"פ שתקנו שהמעות אינן קונות מ"מ המשיכה לבדה קונה ואין צריכה למעות שהמשיכה מפורשת היא מן התורה שנא' או קנה מיד עמיתך דרך הקנאה מיד ליד ואין בה שום חשש כדי שיעשו עליה תקנה:

דין אונאה הרי הוא בנתאונה מוכר בנתאונה לוקח ומ"מ אינה אלא במטלטלין ושלשתן מן המקרא שהזכרנו וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו וכו' בין לקונה בין למוכר נאמר ודבר הנקנה מיד ליד ולמטה יתרחבו הדברים בענין זה בע"ה: