מאירי על בבא מציעא צה

כבר ביארנו במשנה שאע"פ שאין המעות קונות מ"מ החוזר בו מקבל עליו מי שפרע ויתבאר למטה שלא סוף דבר הודעה לבד אלא שמביאין אותו לבית דין ומקללין אותו בנסח זה ויש אומרין שמזכירין אותו בשם לומר הוא יפרע מפלוני וכן יראה לי ממה שהקשו למטה מונשיא בעמך לא תאור ותירצו בעושה מעשה עמיו ולמדנו לפי דרכנו שכל החוזר אחר קנין דבר תורה אינו קרוי עושה מעשה עמיו ואע"פ שהמקרא לא נאמר אלא בקללה בשם יש אומרים דוקא לאזהרה אבל לאיסור מיהא אף שלא בהזכרת השם אלמלא שאינו עושה מעשה עמיו ויש אומרים שזו בהזכרה בשם הוא שמאחר שאומר מי שפרע הרי הוא כאומר במי שברא שמים וארץ ית' ומה שהזכירו בזו אנשי דור המבול מפני שמעשיו של זה דומין למעשיהם שהיו גוזלין על צד שלא היו בית דין יכולין להזקק לתובע והוא שאמרו בתלמוד המערב מה היה חמס של אנשי דור המבול הוה חד בר נש נפיק וטעין קופה מלאה תורמוסין היו באים ונוטלין ממנו פחות פחות משוה פרוטה כדי שלא תהא גזלתם יוצאת בדיינין וכן מזכיר המצריים שלא היו עומדין בדבורם כמו שנאמר בהם היתה הרוחה והכבד את לבו והוזכרו האחרים אגבן של אלו:

הנושא ונותן בדברים וגמרו מקחם ביניהם ולא נתנו מעות כלל רשאין לחזור ואין כאן מי שפרע ומ"מ יש בהם משום מחוסרי אמנה שנאמר הין צדק שיהא הן שלך צדק ומעתה החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו ומ"מ למטה יתרחבו הדברים בענין זה:

כל התובע לחברו מנה שאלו הודהו היינו מחייבין אותו ליתנו לו וכפר בו ונשבע ואח"כ הודה משלם קרן וחומש ומביא אשם ואין הפרש בין שכפר ממון שהוא בעין כגון גזלה ואבדה ופקדון בין שכפר ממון שאינו בעין כגון הלואה ושכר פועליו שהרי כלם נתפרשו במקרא וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו או מצא אבדה וכחש בה ותשומת יד היא הלואה ועושק הוא שכר הפועלים ואע"פ שהחזיר את כלם במקרא שלאחריו בהודאתו ובהשבתו והוא אמרו והשיב את הגזלה וכו' לא הוזכר שם תשומת יד הרי נתרבה כל האמור למעלה ממה שהזר וכלל או מכל אשר ישבע עליו לשקר ומאחר שאף בממון שאינו בעין חייב בשבועת הפקדון אי אתה צריך להעמידה בייחד כלי להלואתו ולעשקו וכפר בו אלא שאף בלא ייחד כלי חייב ומ"מ אם ייחד לו כלי אם שלא בשעת מתן מעות או תחלת מלאכה ייחדו לא קנאו אף לר' יוחנן שאין להלואה דין מעות כמו שכתבתי למעלה ואם ייחדו בשעת מתן מעות נמצא הכלי קנוי לו דבר תורה ואם כפר בכלי והודה בעיקר הלואה אין זה כלום אבל אם פטר עצמו בכל כגון שיחדו בשעת הלואה בדרך פרעון ר"ל שלא יהא לך פרעון אלא כלי זה והרי הוא לך בתורת פרעון וטען אח"כ שנאנס ונשבע והודה חייב שהרי נקנה לו דבר תורה:

כבר ידעת בנהנה מן ההקדש שהוא מביא קרבן מעילה מי שנטל פרוטה של הקדש ונתנה לבלן והוא בעל המרחץ אע"פ שלא רחץ עדין מעל שהרי מ"מ הוא נהנה כשהוא רוחץ בה כל זמן שירצה והרי חסרון משיכה אין כאן שאין משיכה בדבר שאינו מיטלטל ולא עוד אלא אפי' נתנה לשאר בעלי אומניות מעל אע"פ שלא עשו מלאכתן ושלא משך מהם כלום וכן אם קנה בה חפץ אע"פ שלא משכו הואיל ודבר תורה מעות קונות כך יראה לי כדי לפסוק כר' יוחנן והוא שאמרו נתנה לסיטון מעל וסיטון הוא חנוני הגדול שאין דרכו למכור בפרוטות ומסתמא הנותן לו פרוטה לא משך כלום ממנו אלא שנותנה לו דרך זכר ודרך עירבון ואעפ"כ מעל שמ"מ פרוטתו קנתה לו אע"פ שלא משך וכן בכל הדברים ומ"מ גדולי המחברים פוסקים שאם קנה בה חפץ לא קנה עד שימשוך אלא שאף לדבריהם אם קנאו מן הגוי מעל שאין הגוי צריך משיכה ולא ישראל צריך משיכה ממנו אלא קונה ומקנה בדמים כמו שביארנו במסכת ע"ז ויראה שהם פסקו כפשוטה של סוגיא זו ואם כן אף לבעלי אומניות היה להם לפסוק שלא מעל עד שימשוך אחד מכלי האמנות כגון נתנה לספר שימשוך את התספורת ואף רבים פסקוה כן ושואלים בה לדעת רב הונא מהא שאמ' בפרק המפקיד במפקיד מעות אצל שלחני אם מותרים ישתמש בהם ומאחר שהורשה להשתמש בהן מעל המפקיד אע"פ שלא נשתמש השלחני והלא אף זה ודאי רשאי להשתמש באותן המעות והרי זה אצל זה כמותרין אצל שלחני והיה לנו לומר שאף אם לא נשתמש מעל וכל שכן אע"פ שזה לא משך ותירצו בדבר זה שלא אמרו במעות שאדם נותן לחברו ודעתו שישתמש בהם שמעל הנותן אלא בדבר שנגמרה כונתו של נותן ונעשה רצונו אבל נותן מעות בכונת מכר שמחשבתו שלא יהו המעות חוזרין לו הואיל ולא נגמרה מחשבתו שהרי אין מעות קונות לא מעל באותה נתינה וכל ענין מעילה כך הוא כענין מה שאמרנו עשה שליחותו בעל הבית מעל ויפה כתבו אלא שהקושיא מעיקרא אין אנו צריכים לה שהרי והלכה כרב נחמן כמו שביארנו שם:

יראה מכאן שהנותן מעות לאמן כל שמשך בעל הבית אחד מכלי אומנותו נגמר הדבר ואין אחד מהם יכול לחזור שהרי אמרו בנותן פרוטה לספר שהוא מושך התספורת מכאן כתבו חכמי הצרפתים שאם שכר אדם סופר ומשך ממנו קולמוס שוב אין יכול לחזור אע"פ שלא התחיל לכתוב ויש חולקין בה שהרי אף עבד עברי מגרע פדיונו ויוצא ואף בזו של תספורת הם מפרשים שאין משיכת התספורת מועילה שלא לחזור אלא שהוא יכול לעכבם עד שיספרנו וכן הדין בקולמוס ומ"מ דין עבד עברי אין ממנו ראיה לזה שהקבלן ר"ל שאינו לא שכיר יום ולא שכיר שעות אינו בכלל עבד ובפועל הוא שאמרו כן על תנאים ידועים כמו שיתבאר אבל קבלן אינו בדין זה ואפשר שמשיכת כלי אומנותו מועילין שלא לחזור ולא נחלקו בו בפרק השוכר את האומנין אלא בשלא משך כלי אומנותו ולדעת זה אין לפרש מה שאמרו שם כשבאת חבילה לידו מחבלת כלי אומנותו כמו שפירשוה שם גדולי הצרפתים אלא מענינים אחרים:

זה שביארנו שהגוי קונה ומקנה בדמים יש אומרים בדמים דוקא ולא במשיכה ואינו כן אלא פירושו אף בדמים ואין צריך לומר במשיכה וכבר ביארנו דבר זה במסכת קדושין פרק ראשון ובמסכת ע"ז פרק אחרון: