מאירי על בבא מציעא פה

המשנה השמינית והיא מענין החלק הרביעי המפקיד מעות אצל שלחני אם צרורין לא ישתמש בהם לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן מותרין ישתמש בהם לפיכך אם אבדו חייב באחריותן אצל בעל הבית בין צרורין בין מותרין לא ישתמש בהם לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן חנוני כבעל הבית דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר כשלחני אמר הר"ם צרורין הוא כשיהיה קשר משונה או שישים עליהם חותם ומה שזולת זה קרואין מותרין ומה שאמר חייב באחריותן לפי שנעשה עליו כמו חוב והלכה כר' יהודה:

אמר המאירי המפקיד מעות אצל שלחני אם צרורים לא ישתמש בהם ופירשו בגמ' דוקא שהם צרורים וחתומים או שקשרם קשר משונה הרי זה לא ישתמש בהם ומאחר שאין לו רשות להשתמש בהם אם נגנבו או אבדו אינו חייב באחריותן שהרי אין זה אלא שומר חנם ואם מותרים והוא הדין לצרורים ואינם חתומים או שאינם קשורים קשר משונה יש לו להשתמש בהם ומאחר שהורשה בכך נתחייב באחריותן אע"פ שלא נשתמש ופרשו בגמרא דוקא כשומר שכר ובנגנבו או אבדו אבל באונסין מיהו כגון ליסטים מזויין ודומיהם פטור ומ"מ אם נשתמש חייב אף באונסין כדין הלואה:

אצל בעל הבית בין צרורים בין מותרים לא ישתמש בהם לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן הואיל ושמרם כראוי ולא שלח בהם יד חנוני כבעל הבית ור' יהודה אומר כשלחני והלכה כר' יהודה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא אלו הן:

חכמי פרווינשאה כתבו שלא נאמרו דברים אלו אלא במטבע היוצא אבל חתיכות כסף או מטבע של זהב שאדם צריך להחליפו קודם שיוציאנו אפילו מותרין לא ישתמש ודאי כל כיוצא בזה קפיד הוא בעל הבית בכך והדברים נראין:

יתבאר במקומו שכל שהוציא מעות הקדש על ידי שליח אם עשה שליח שליחותו בעל הבית מעל ואם שנה בשליחותו שליח מעל ודוקא בשוגג ר"ל בחזקת חולין שאין מעילה אלא בשוגג מעתה מי שהפקיד מעות של הקדש בחזקת חולין אצל בעל הבית בין צרורים בין מותרין הואיל ולא הורשה בהוצאתם אם הוציא מעל הנפקד אבל אם הפקידם אצל שלחני אם צרורים וחתומים שלחני מעל ואם מותרים על הצד שהרשינוהו להשתמש בהם יראה מכאן שהמפקיד מעל אם גזבר אם מפקיד אחר שהדבר נעשה כאלו הוציא בשליחותו ובמעילה יש שליח לדבר עברה ומ"מ אם לא הוציא לא מעל לדעת רב נחמן שהלכה כמותו שלא נאמר שנעשה מעתה כשואל על הדבר והמשאיל מעל אע"פ שלא נשתמש השואל כמו שיתבאר בפרקים הבאים שאינו אלא כשומר ומ"מ אם הוציא מעל המפקיד ומ"מ גדולי המחברים פסקו שזה וזה לא מעלו שהמפקיד פטור הואיל ולא אמר לו בפירוש השתמש בהם והחנוני פטור הואיל וברשות הוציאו:

המשנה התשיעית והכונה לבאר בה ענין החלק הששי ואמר על זה השולח יד בפקדון ילקה בחסר וביתר ובית הלל אומרים כשעת הוצאה ר' עקיבא אומר כשעת התביעה אמר הר"ם מחלקת בית שמאי ובית הלל בהלכה הראשונה היא בתוספת שניתוספה בגוף הגזלה כגון שגזל רחל גזוזה ונטענה אצלו בית שמאי אומ' משלם אותה ואת גזתה ובית הלל אומ' לא ישלם אלא רחל גזוזה ור' עקיבא אומר אם היתה גזוזה בעת שתבעה בדין משלם גזוזה ואם היתה טעונה משלם טעונה והלכה כבית הלל אבל ביוקר ובזול אין ביניהם מחלקת אבל הדין ביניהם שאבאר כשגזל סחורה בשוה זהוב ואחר כך היא שוה שני זהובים ואכל אותה אחר היוקר אם היא ראויה לאכילה או מכרה או נתנה לזולתו ישלם שני זהובים כיון שהיתה שוה בעת שהוציאה מרשותו לפי שכל זמן שהדבר הגזול בעין חוזר לבעלים ולפיכך ישלם כמו שהיתה שוה הגזלה כששינה עינה או שהוציאה מרשותו ואם אבדה אותה גזלה או נגנבה או יצאה מתחת ידו שלא מדעתו משלם כשעת הגזלה וכמו כן אם הוזלה משלם כשעת הגזלה:

אמר המאירי השולח יד בפקדון ילקה בחסר וביתר ולפי מה שיתבאר בגמרא היה עולה על דעתם תחלה שמשנה זו אמורה לענין יוקר וזול ר"ל שמכיון ששלח בה יד נעשה גזלן עליה וחייב באונסיה ואמר שאם בשעה שנאנסה הוזלה ילקה בחסר וישלם כשעת הגזלה ר"ל שעת שליחות יד ואם בשעה שנאנסה הוקרה ילקה ביתר וישלם כשעת האונס ומ"מ יתבאר בגמרא שביוקר וזול אינו כן אלא בשהפסידה הוא בעצמו אבל נפסדה מאליה אף בהוקרה אינו משלם אלא כשעת הגזלה והוא שפסק רבא בגמרא שהגוזל חבית לחברו בשעת הגזלה שוה דינר ובשעה שנשברה שוה ארבעה אם שברה הוא משלם ארבעה הואיל וכל זמן שהיא בעינה להחזיר עומדת עכשו הוא גוזלה ואם נשברה מאליה משלם כשעת הגזלה הא אם היתה שוה ארבעה בשעת הגזלה ובשעה שנשברה דינר בין שברה הוא בין נשברה מאליה משלם ארבעה הא מ"מ אם היא בעינה כמו שהיתה אלא שהוזלה חוזרת כמות שהיא ואומר הרי שלך לפניך כמו שביארנו דינין אלו כלם במקומם במסכת בבא קמא:

ומשנה זו יתבאר בגמרא לענין שבח שעל גזלה כגון שהפקיד אצלו רחל שאינה טעונה ושלח בה יד על דעת לגזול ואחר ששלח בה יד נטענה אצלו וגזזה ואמר על זה ילקה ביתר ר"ל שמחזיר לו אף הצמר וילקה בחסר ר"ל שאם שלח בה יד והיא טעונה וגזזה אחר ששלח בה יד ישלם כשיעור שליחות יד שהיתה גזוזה ואינו מחזיר לו הצמר שגדל ברשותו וכן אם גזלה שאינה מעוברת ונתעברה אצלו וילדה קודם חזרה ואפילו לא גזזה או לא ילדה עדין בשעת תביעה בדין הואיל וקודם חזרה גזזה או ילדה כבר ונמצא שהוא חולק עם בית שמאי ביתר אבל לא בחסר שאין ספק אף לבית הלל שאם גזלה טעונה וגזזה מחזיר אף הצמר ואם נאנסה מחזיר דמי טעונה כשעת הגזלה ולדעת ר' עקיבא אין הולכין אחר שעת הגזלה אלא אחר שעת תביעה בדין שאם שלח בה יד והיא אינה טעונה ונטענה אצלו ותבעו בדין וכבר גזזה אינו מחזיר לו אלא גזוזה אע"פ שהיתה טעונה אמש הואיל ובשעת תביעה אינה טעונה ואם היתה עדין טעונה בשעת תביעה אע"פ שגזזה אחר תביעה בדין קודם גמר דין משלם גיזותיה וכן בולדות ופירשה ר' יוחנן בגמרא שלא סוף דבר בשבא חיובו על ידי הודאתו אחר שתבעוהו אלא אפילו היו לו עדים שלא היתה טעונה בשעת הגזלה שהיה לנו לומר שמאותה שעה נתחייב ובית דין אין להם בה אלא גלויי מילתא בעלמא אע"פ כן הואיל ובשעת התביעה היתה טעונה אין גזיזתו שלאחר כן מועלת לו:

זהו ביאור המשנה ופסקו בה גדולי הפוסקים כבית הלל ומ"מ לענין גזלן גמור פסקנו בבבא קמא בפרק הגוזל במשנה שניה שאם גזל טעונה וגזזה מחשבין דמי טעונה ומחזיר לו את זו בעינה ונותן לו השאר בדמים ויש שמחלקין בה בין קודם יאוש לאחר יאוש ואם גזלה גזוזה ונטענה אצלו קנאה בשנוי ומחזיר דמי טעונה ואף זו יש שפרשוה ביאוש וכשמצטרפין לדעת אחרת כמו שביארנו שם ומ"מ בפקדון הלכה כבית הלל ויש חולקין בקצת דברים ומבלבלין פירוש סוגיא זו בהרבה פנים ואין דבריהם נראין:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא בארנוהו: