מאירי על בבא מציעא פו

המשנה העשירית והכונה בה ככונת משנה שלפניה החושב לשלוח יד בפקדון בית שמאי מחייבין ובית הלל אומרים אינו חייב עד שעה שישלח יד כיצד הטה את החבית ונטל ממנה רביעית ונשברה אינו משלם אלא דמי רביעית הגביהה ונטל ממנה רביעית ונשברה משלם דמי כולה אמר הר"ם ומה שהם חולקין בסוף המשנה הוא בדיוק המקרא בית שמאי אומרים על כל דבר פשע ואפילו במחשבה יהא פושע ובית הלל אומרים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו עד שישלח ידו ואמרו כיצד הוא מפרש דעת בית הלל וכשנטל ממנה רביעית והקריץ השאר חייב לשלם ואע"פ שלא הגביהה לפי שבסבת מה שהטה נתקלקל השאר ומה שאמר הגביהה ונטל ממנה רביעית אינו על תנאי שיטול ממנה שום דבר על כל פנים ואז יהיה חייב אלא כיון שהגביהה נתחייב באונסיה אפילו לא פתחה בשום פנים ולא נטל ממנה שום דבר ודע זה:

אמר המאירי החושב לשלוח יד בפקדון בית שמאי מחייבים ופירשו חכמי הצרפתים שהוציא בשפתיו דבר פלוני שהוא בפקדון אצלי אני צריך לו אשתמש בו ושמעו עדים או שהודה שכן ובית הלל אומרים אינו חייב עד שישלח בה יד וכן הלכה הטה את החבית ונטל הימנה רביעית ונשברה אינו משלם אלא רביעית שהרי ביארנו שכל גזלה צריך שיקנה הגזלן ואח"כ יתחייב באונסיה וזה מכיון שלא הגביה לא קנה את החבית ונמצא שלא עמדה ברשותו עד שיתחייב באונסיה ומ"מ אותו רביעית מיהא קנה ונתחייב באונסיו אפילו החזירו לשם ופירשו בגמרא שאם החמיצה משלם את כלה שלא בא אלא מחמת מעשיו ומזיק בידים הוא:

הגביהה ונטל ממנה רביעית משלם את הכל פירשו בגמרא לא נטל ממש אלא מכיון שהגביהה על דעת שליחות יד קנאה להתחייב באונסיה שכבר פסקנו שליחות יד אינה צריכה חסרון וכן הלכה ומעתה הגביה ארנקי ליטול ממנה דינר חייב באונסי כלן ואע"פ ששאלוה בגמרא ועלתה בתיקו לא נשאלה אלא על דעת האומר שליחות יד צריכה חסרון וגדולי המחברים שדנוה בספק אע"פ שפסקו בשליחות יד שאין צריכה חסרון יש לתמוה בדבריהם ומ"מ יראה לי שמה שנאמר בסוגיא זו לימא קסבר שמואל שליחות יד אין צריכה חסרון אינו כדרך שאר המקומות שנאמר בו צריכה חסרון או אינה צריכה שאם כן אף אתה תמה על עצמך היאך תמהו עליו כל כך אם היו דבריו באין כהלכה עם היות אצלנו כלל ידוע שהלכה כמותו בדינין אלא שלא נאמר דבר זה אלא במי שהגביה את הפקדון על דעת לקנות קצתו כגון זה שהגביה את החבית ליטול רביעית ואמרו עליה שאע"פ שלא נטל חייב בכלה ותמהו על זה לימא קסבר שמואל ששליחות יד על מנת ליטול קצתו נתחייב אף בקצת האחר אע"פ שלא היתה לו שום כונה ליטלו ולא נשתמש בו כלל ותירצו שמאחר שהיה בלבו על רביעית זה וחשב בעצמו שיותר הוא משתמר בחבית שהרי אם יפרישנו יחמיץ הרי עשה בדעתו כל החבית בסיס לדבר הנגזל ועל זה שאלו בדבר שאינו גוף אחד ואין שמירת חשיבותו תלויה בתערובת חבריו אם נאמר שקצתו האחר מיהא אינו בתורת שליחות יד או שמא מ"מ אדם רגיל לעשות שמירה מעולה בהרבה יותר מבמועט ונמצא שנוח לו להיות כל הכלי בסיס זה לזה שלבו עליו ועלה בגמרא בתיקו ומתוך כך דנוה גדולי המחברים בספק ומ"מ אני תמה שאם כן נטל את הדינר או את הרביעית יש לך לפטרו על מה שנשאר הואיל ולא היה לבו עליו כלל ושאין צריך לו לשמור זה שלבו עליו ונמצא זה שלא נטל עדין חמור מאותו שנטל ומ"מ לדעתנו כל שהגביה לשלוח יד בשוה פרוטה שבו נתחייב בכלו וגדולי המפרשים הולכים בה לשטה אחרת והוא שכל שהגביה על דעת לקנות קצת לא נתחייב אלא באחריות אותו קצת וזה שאמרנו בכאן לא נטל ממש פירושו שהגביה על דעת לקנות כלה ונתחרט והעמיד מחשבתו על רביעית ובזו מ"מ הואיל ופסקנו אינה צריכה חסרון אין מקום לשאלות אלו אלא חייב בכל:

זהו ביאור המשנה ומה שנראה לפסוק מתוכה ומה שנתחדש בגמרא עליה ממה שלא ביארנוהו הוא:

שליחות יד שהוא מחייב באונסין לא סוף דבר שלח יד הוא בעצמו אלא אפילו אמר לעבדו או לשלוחו וכתבו חכמי הדורות שאף אם צוה להם לשלוח יד ליטלה לצרכם חייב שהרי נותנה וכל הנותן של אחרים הרי הוא נוטל.

גדולי הפוסקים והמחברים כתבו במי שהפקיד בעדים שאין השומר יכול לטעון חזרתי ולקחתיה ואף אם מת השומר מוציאין אותה מיד היתומים בלא שבועה ואפילו בא המפקיד ואמר כך הפקדתי אצל פלוני אביהם של יתומים אלו ונמצא הפקדון בידם ונתן סימן מובהק ולא היה המת אמיד בה הואיל ואין היתומים יכולים לטעון בבריא שאינו כן נותנין לזה והוא שלא היה רגיל זה ליכנס בביתו של זה וכתבו עוד שדברים אלו כשנראה לדיין שאינו אמוד אבל אם היו עדים על כך אין מוציאין מן היתומים ודברים אלו יוצאים משמועות שבפרק הכותב ושם יתבאר ענינם בע"ה. ונשלם הפרק ת"ל