מאירי על בבא מציעא מו

סימן העשוי לידרס וסימן הבא מאליו שלא נעשה על ידי אדם כלל כגון עגול ובתוכו חרש האמור במשנה וכיוצא בו אע"פ שאפשר שלא ידעו בו הבעלים כבר בארנו שסימן הם וכן בארנו על מקום שהוא סימן ובלבד בדרך הנחה ובדבר שאין הגלגול מצוי בו צריך שתדע שאף המנין סימן הוא וכן הקשר סימן ומ"מ דוקא בשאין כל הדומים לאבדה זו שוים לה בקשר או במנין הא אם כל שדומה לאבדה זו שוה לה בקשר או במנין אין זה סימן מעתה מחרוזות של דגים שאמרנו עליהם במשנה הרי אלו שלו אע"פ שיש שם קשר ומנין דוקא בקשר ובמנין שכל הדייגים רגילים בו כמו שבארנו במשנה מעתה כל שאמרנו בו שאינו סימן אם היו הרבה הרי המנין סימן להם:

אף המשקל בכל דבר שדרך בני אדם לידע משקלו הרי הוא סימן מעתה מצא כלי כסף וכלי זהב ושברים שלהם או כל מיני מתכות סימן להם במשקל ויחזיר:

אף המדה סימן הוא ושמא תאמר והלא במסכת יבמות אמרו בפרק האשה שהלכה ההוא דאפקיד שומשמי גבי חבריה ואמר ליה שקלתינהו ואמר ליה והא כך וכך הויין וכו' ואמרו שם על זה אימר איתרמויי איתרמי וכו' ואע"פ שאמר כמה פירות היו שם פרשוה שאפשר שזה הפקיד שומשמין באותה חבית והרגיש במדתה עם שומשמין שלו הא באבדה הואיל ולא ראה את החבית מדתו סימן ועל דרך זה אמרו בפרק יש נוחלין היה יודע לו בעדות קרקע עד שלא נסתמא ונסתמא פסול ושמואל אמר כשר אפשר דמכוין מצרניו אבל גלימא לא ורב ששת אמר אפילו גלימא אפשר דמכוין מדת ארכו ורחבו אבל נסכא לא ורב פפא אמר אפילו נסכא אפשר דמכוין משקלותיו דכלהו הני לא חזי להו וראוי להיות מדתו סימן וכבר תירצנוה בפנים אחרים ביבמות פרק האשה שלום אלא שזו של פרק נוחלין עולה יותר יפה לתירוץ זה:

מאחר שהמשקל סימן חתיכות בשר שאמרנו במשנה הרי אלו שלו דוקא במשקלות שהקצבים רגילים בהם אם ליטראות אם פחות או יתר כפי מנהגם וחתיכה עצמה אינה סימן ר"ל כגון שיאמר של צואר היא או של ירך היא כמו שבארנו הא אם נתן בה סימן חותם שאינו רגיל כגון שהיתה חתוכה באלכסון או בעגול או שסימן איזה חותם שבה שאינו רגיל וכן כל כיוצא בזה הרי זה סימן:

מצא חתכות דג בחתך שאינו רגיל או דג נשוך הרי זה סימן הא דג שלם נראה מכאן שהוא שלו והקשו בה יחזיר מסימן הדג עצמו שיאמר דג פלוני הוא עד שפירשוה במקומות שסתמן במין אחד:

בימי רבותינו ע"ה היה דרכם להניח יינם בחביות של חרס ובשעת הגתות היו ממלאין חביותיהם וגפין במגופות של חרס ושורקין בטיט ומתקופת טבת ואילך היו קורין שעת פתוח האוצרות ובעלי בתים מוכרין לחנוני הרבה חביות ומסירין מגופות וטועמים וחוזרין וגפין ושורקין בטיט חדש ואלו חביות נקראות רשומות וחנוני מביאן לביתו ומוכר יד על יד ויש שנושאן פתוחות והם אותם שדעתו למכרן לאלתר ויש שהוא גף במגופה ואינו שורקה בטיט:

מצא חבית של יין קודם שנפתחו האוצרות והוא קודם שבט אם היא מגופה ושרוקה בטיט כמשפט כל החביות הרי היא שלו שאין כאן סימן שכלם בדרך זה הם וכל שכן אם מצאה פתוחה שכל שמניח חביתו פתוחה ברשות הרבים אבדה מדעת היא ודרך נפילה אין כאן שאין דרך נפילה אמורה בחביות מצאה רשומה ר"ל בטיט חדש הואיל ואין דרך חביות ברשום עד שיתפתחו האוצרות מחזירה ברשום זה וכן אם מצאה מגופה בלא טיט ויש חולקין בזו ואם משנפתחו האוצרות אין רשום או מגופה בלא טיט סימן כלל וכן הדין בכדי שמן ושמא תאמר יהא סימן במקום שהרי דרך הנחה הם ואינו דבר העשוי להתגלגל בודאי כך הוא אלא שמה שכתבנו אינו אלא כשנמצאו בשפת הנמל שרוב בני אדם שוכחין שם הרבה מהם ואין ראוי לעשות מקום זה סימן שמא תאמר תהא מדת החבית סימן פירשוה במקום שרובן עשויות במדה אחת יש מפרשים ברשום זה שהוא סימן מיוחד לבעלים כל אחד בשלו ומה שהקשו מכלל דברייתא בפתוח לא שהפתוח הפך רשום אלא כך פירושו מכלל דברייתא בפתוח שאלו בסתום רשום היה שהרי תכף שסותמין רושמין והעמידוה במוצף כלומר שעדין לא טח סביבותיה בטיט שעד שהם טחין אין רושמין ואח"כ העמידוה כאן קודם שנפתחו האוצרות כאן לאחר שנפתחו שקודם שנפתחו הרי הרשום סימן לכל אחד בשלו אבל לאחר שנתפתחו אינו סימן שמא לאיזה חנוני נפלה שהרי החנונים לקחו מהם הרבה וכן עיקר:

חביות של תבואה ושל גרוגרות ושל זיתים אם אין בהם סימן בגופן ולא סימן מקום כגון שהיו בשפת הנהר הרי אלו שלו:

יש צדדין שאע"פ שיש שם סימן מקום הותרו למוצא מצד אחר מעשה היה באחד שמצא זפת ביקב שלו והוא דבר שאין בו סימן אלא שזה דרך הנחה ואינו עשוי להתגלגל מתוך דבוקו והיה ראוי להכריז מטעם סמני מקום ומ"מ ראו בו שצמחו עליו עשבים והכירו שאבדה ישנה היא וכבר נתיאש וכן אנו דנין לכל כיוצא בה ויש מפרשין אותה ביקב שאינה שלו ומתוך כך הם שואלין בה מפני מה זכה המוצא תקנה לו רשותו לבעל היקב שכל שהמוצא זוכה בה תהא רשותו קונה לו ותרצו גאוני ספרד שאין חצרו קונה אלא דוקא במקום שאם היה שם בעל הבית יכול הוא לראותה ואע"פ שאפשר שהדברים אמתיים מצד עצמם בזו אפשר להעמידה ביקב שאינו משתמר או שמצאו בעל היקב עצמו וכן יראה לומר בה טעם אחר והוא שהרי חצרו לא זכתה לו בשעת ביאת הזפת לשם שהרי לא נתיאש והואיל ולא זכתה לו באותה שעה שוב לא תזכה לו הואיל ובאה בה בלא קניה וכמו שהדין במוצא עצמו שכל שלא קנאה בשעת מציאה שוב אינו קונה ומ"מ אם מצאה בעל היקב קנאה גם כן ואין אומרין הואיל ובאה ליד חצרו שלא בזכייה לא יהא הוא קונה אותה אף במציאה שאחר יאוש אלא ודאי קונה ומ"מ נראה שאין הדבר מתהפך ר"ל שאם באה לידו קודם יאוש ואח"כ נתיאשו הבעלים ונקלטה אבדה בחצר שלו שלא בכונתו שתהא חצרו קונה לו כלל וכן נראה לי:

כבר בארנו במשנה על כלים ששבעתן העין אע"פ שאין להם סימן שהוא חייב להכריז שמא יבא תלמיד חכם ויאמר שיש לו טביעות עינא ומחזירין לו ואותם שבמשנתנו שאמרו בשאין בהם סימן שאינו חייב להכריז אלא הרי הן שלו והיה לנו לומר שיכריז משום צורבא מרבנן כבר בארנו הטעם מפני שהם דברים שאין בהם טביעות עינא אלא שקשה לי בה זו של חתכות בשר כמו שבארנו במשנה ומתוך כך ראיתי מי שפירש שכל שאין בו סימן אין בו חיוב להכריז מצד תלמיד חכם להחזיר לו בטביעות עינא אלא במוצא במקום שתלמידי חכמים מצויים וכן כתבוה קצת חכמי הדורות וגדולי המפרשים כתבו שבכל מקום חייב להכריז ומה שאמר שהן שלו או אף בדברים שאין בהם טביעות עינא לשום אדם או שמא אמר הרי הן שלו לומר שאין טעונין הכרזה כשאר הכרזות אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שתלמידי חכמים מצויים שם וכן שאינו מכריז אלא פעמים שלש ואין ממתינין בהם רגלים:

איזהו תלמיד חכם שנחזיר לו אבדה בטביעות עינא בלא סימן זה שהוא עם חכמתו בעל מדות וסימן מובהק במדות תלמיד חכם כל שאינו משנה בדבורו ויש דברים ששנוי דברים אינה פוגמתו ומהם כל שיש בשנוי סרך לאיזו מדה והוא שאמרו במסכתא בפוריא ובאושפיזא וענינם שאם שאלוהו באיזו מסכתא הוא עוסק ויודע בעצמו שאינו בקי בה ומתירא שמא יקיפוהו שאלות בעניניה אומר להם שהוא עוסק במסכתא אחרת שהוא בקי בה ביותר וכן אם שאלוהו על עסקי מטתו ודברים שבצנעה נוהג בתשובתו דברים שאינן על צד הצניעות ואינו חושש כגון אם ראוהו טובל אומר שמגע שרץ נזדמן לו אע"פ שהוא טובל לקרויו או אם שאלוהו על עסקי אושפיזו רשאי לשנות בשבח שבו הן אם הוא נכנס לספר בשבחו במקצת דברים שלא יראה כפוגם את אושפיזו הן שלא להשביחו בכל מה שיש בו שלא להטריחו בבני אדם שאין מהוגנין או לשנות לאושפיזו לומר שהוא נהנה במה שאינו כן שלא להטריח עליו וכן כל כיוצא בזה וכן מתבאר במסכת יבמות שדרך תלמידי חכמים לשנות בהבאת שלום ומוסיפין וגורעין כדי להכניס אהבה בין זה לזה וכל שכיוצא בזה אין שנוי שבדבורו פוגמו כלל ולא עוד אלא שזו שבהבאת שלום מצוה: