מאירי על בבא מציעא לד

הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום ופרשו גדולי המפרשים במעשה בית דין זה כגון מי שנמחק שטר חובו ובא לבית דין והעמיד עדים על סך ממון השטר ועל עדים שבו וכגון שהיה השטר מקויים שאם לא היה מקויים הרי הוא עד מפי עד אבל מכיון שהוא מקויים הוא כאלו העידו שנתחייב בבית דין ואין זה עד מפי עד שמכיון שהוא מקויים אין מעידין מכח עדים החתומים אלא מכח בית דין ומתוך כך ראו בית דין את דבריו ועשו לו קיומו כמו שיתבאר במקומו או שתבע את חברו מלוה על פה בבית דין וחייבוהו ולא היה בידו לפרעו עכשו וכתבו לו בית דין מעשה בית דין על גמר דין שלהם שבכל אלו אע"פ שאין כאן שטר מן המחוייב אם טען אחר זמן ואמר פרעתי אינו נאמן ולא נאמר שמעשה בית דין הואיל ואין כאן גוף שטר של אותו המחוייב לא יועיל אלא לענין שלא תהא כפירה שולטת בה ר"ל שאם אמר לא נתחייבתי לך מעולם יהא מוחזק כפרן במעשה בית דין זה הא לענין פרעון ולענין שעבוד לקוחות אינו מועיל אלא שיהא בכתב ידו או במלוה בעדים אלא הרי היא כמלוה בשטר לגמרי שכח בית דין יפה לכתוב שטר שלא מדעת הלוה ולעמוד במקום שטר הלוה עצמו לטענת פרעון ולשעבוד לקוחות ואין צריכין להכריח את הלוה לכתוב אלא הם כותבין גמר דינם והרי הוא כשטר הלוה עצמו וכן הדין בתנאי כתבה כגון מזון האשה והבנות אף מזמן שעבר אחר שלא נשאת כמו שבארנו בפרק אלמנה נזונת וכן פדייתה אם נשבית וכתבת בנין דכרין ונשואי הבנות שאע"פ שלא נכתבו הרי הן כאלו נכתבו ואין יכול לומר שלא התנה שאם טען ואמר פרעתי וקיימתי תנאי בית דין אינו נאמן וכן בעקר כתבה במקום שאין כותבין:

שמא תאמר מה הוצרכנו ללמוד כן במעשה בית דין והלא עמד בדין לבד נעשה כמלוה בשטר וגובה מלקוחות כמו שהתבאר למעלה ועמד בדין פירושו גמר דין בלא כתב ומעשה בית דין משמעו גמר דין בכתב ואם שלא בכתב אמרו כן מה הוצרכנו ללמוד כן בכתב ואי אפשר לפרש עמד בדין בכתב והוא הוא מעשה בית דין שהרי בפרק אחרון שבבבא בתרא בחופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו אמרו שאם מת השור יורשי בעל הבור חייבים להחזיר דמי שור לבעליו ואף לדעת האומר מלוה על פה אינה גובה מן היורשים והעמידוה שם בשעמד בדין וכגון שהיו הבית דין יושבים על פי הבור וחייבוהו קודם שמת אלמא לאלתר נעשה כמלוה בשטר אע"פ שלא כתבו וכן הדין נותן מפני שיש לו קול אלא שיראה לי שהכל קרוי מעשה בית דין וגמר דין של בית דין סתמו לכתיבה עומד וגדולי המפרשים פרשו שלא נאמר בעמד בדין שהיא כמלוה בשטר אלא ביצא בסרבנות ושאר דברים הכתובים למעלה בשמועת צא תן לו הא כל שאינו באחד מהם נאמן בטענת פרעון מה שאין כן במעשה בית דין:

אלמנה ששטר כתבתה יוצא מתחת ידה גובה כתבתה לעולם ואם אין שטר כתבה יוצא מתחת ידה אין לה כלום ואפילו עקר כתבה ואפילו תבעה ביום מיתת בעלה וכן בגרושה אא"כ חייב מודה ודברים אלו דוקא במקום שכותבין הא במקום שאין כותבין אלא שסומכין על תנאי בית דין הוציאה גט ואין עמה כתבה גובה כתבתה ואינו נאמן לומר פרעתי עד שיוציא שובר:

אלמנה מן הארוסין שטת התלמוד מוכחת בכמה מקומות שיש לה כתבת מנה מאתים אע"פ שלא כתב לה ובהדיא שאלו בפרק הכותב אלמנה מן הארוסין במאי גביא כלומר דהא ליכא כתבה בעדי מיתה אלמא יש לה כתבה אף בלא כתב לה וכן שאלו שם בהדיא אלמנה מן הארוסין דאית לה כתבה אע"ג דלא כתב לה מנין ולא איפשיטא ומ"מ אע"ג דלא איפשיטא מהיכא נפקא פשיטא ליה מ"מ דאית לה ואף קצת פוסקים כתבוה כן ויש אומרים שמאחר ששאל והיכן לנו לומר כן ולא איפשיט ודאי הלכתא דלית לה אא"כ כתב לה ורב הוא שאמרה אף בלא כתב לה ואין הלכה כמותו ולזו הסכימו רוב פוסקים ומעתה לענין פסק אם כתב לה גובה עקר כתבה ומבני חורין ואינה גובה התוספת הואיל ולא כנסה שלא כתב לה תוספת אלא על מנת לכנסה אבל אם לא כתב לה אין לה כלום לא בנתאלמנה ולא בנתגרשה וכן כתבוה גדולי המחברים ויש חולקים בגרשה הואיל ומדעתו מגרשה וראיה לדבריהם ממה שאמרו במסכת קדושין אם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתבה ואי אפשר לומר דוקא בשכתב שהרי הוא אומר שלא קדשה כלל ומ"מ אינה ראיה שהרי לדעת רב היא שנויה ובפירוש אמרו במסכת כתובות שדעתו של רב לומר כן אף באלמנה ומה שאמרו ביבמות באחד שקדש אחת מחמש נשים ואין יודע איזו שנותן גט לכלן ומניח כתבה ביניהן ומסתלק אפשר בשכתב ואם תהרהר לומר אם יש שם כתבה יתברר הספק מתוכה אפשר בששמותיהן שוין או שאבדה או שמא אף היא לדעת רב נאמרה: