מאירי על בבא מציעא לג

מי שבא לבית דין וקבל על חברו עד שגמרו בית דין לחייב את חברו ויצאו שניהם מבית דין ולאחר זמן חזר וקבל עליו על אותו דבר בעצמו ואמר לו הלה כבר פרעתיך אחר שיצאתי מבית דין שאע"פ שמתחלה הייתי מעכב מלפרעך מאחר שבאתי לבית דין וחייבוני הרגשתי בחיובי ופרעתיך הרי זה נאמן ובשבועת היסת ולא סוף דבר בשאמרו לו בית דין צא תן לי שנמצא הדבר פשוט להם הרבה עד שלא היה לו לזה לפקפק בחיובו אלא אע"פ שלא אמרו לו צא תן לו אלא חייב אתה ליתן לו שמאחר שלא אמרו לו בפירוש תן לו יש לזו לפקפק שמא אינם מחייבים ליתן מכל וכל ונראין הדברים שלא פרע אעפ"כ נאמן חזקתו יצא והרגיש בחיובו ופרע ומעתה אם בא מלוה לבית דין לכתוב לו הודאתו בשטר או אדרכתא על נכסיו אין כותבין עד שיתברר לנו שלא פרעו שמא תאמר והלא כתבנו למעלה שכל שעשוי בבית דין כמלוה בשטר הוא פרשוה גדולי הפוסקים בשאינו נשמע להם ויצא בסרבנות או שנתברר שלא פרע כגון שאומר שפרע ביום פלוני והוכחש או שהוא מודה שלא פרע או שנשבע שאין בידו לפרעו והוא כמלוה בשטר לגבות ממשועבדים שבנכסיו אבל כל שהוא צאית לדינא ויצא בחזקת מחוייב נאמן לומר פרעתי הואיל ואין שטר ביד התובע:

זה שאמרנו שכל שעמד עליו בדין יגמרו בו את הדין כמלוה בשטר הוא לא סוף דבר כשכתבו לו מעשה בית דין אלא אף בשלא כתבו לו וכן כתבו גדולי המפרשים והביאו על זה ראיה מפרק אחרון שבבבא בתרא בשמועת החופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו כמו שיתבאר למטה:

יש צדדין שאנו מחלקים בין צא תן לו לחייב אתה ליתן לו והוא שכל שאמרו לו צא תן לו ואמר פרעתי ונתברר אח"כ שלא פרע כגון שהוכחש ביומו שוב אינו נאמן לומר חזרתי ופרעתי אפילו בשבועה אבל אם אמרו לו חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי ונתברר שלא פרע לא הוחזק כפרן שלא מחמת כפירה היה אומר כך אלא מהמת שהיה סבור שבית דין חוזרין ומעיינין בדינן אחר שלא אמרו לו בפירוש צא תן לו ונאמן בשבועה:

זה שאמרנו שטען זה שפרע ונתברר שלא פרע כבר בארנו בבירור זה כגון שהוכחש ביומו וחכמי הצרפתים פרשוה כגון שתבעו בפני עדים והעיז לומר שלא יפרע ואינו נראה כן אא"כ דוקא בשכפר בבית דין שכל שלא בבית דין אדם עשוי שלא לגלות טענותיו ויש מפרשים שטען שפרעו בפני פלני ופלני ונחקרו והעידו שלא בפניהם פרע ואע"פ שאלו אמר שלא בעדים פרעו נאמן כל שאומר בפני פלני ופלני ונמצא מוכחש הוחזק כפרן ובפרק אחרון שבבבא בתרא יש לסברא זו קצת ראיה ודוקא בשאומר שהוזמנו לעדות על כך שאם לא אמר שהוזמנו על כך אלא שפרעו בפניהם במקרה לא הוחזק כפרן שאין העדים מצויים לזכור מה שלא הוזמנו בו לעדות כמו שיתבאר במקומו:

מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי והעדים מעידים שיש לו וחזר ואמר פרעתי אחר שראיתי בעדות שלכם הוחזק כפרן ואינו נאמן ומ"מ גדולי המפרשים חדשו בזה קצת תנאים יתבארו במסכת בבא בתרא פרק ראשון ודבר זה פרשוהו הגאונים בשאמר לא לויתי כלומר אין לך בידי שלא לויתי מעולם הא אם אמר אין לך בידי או איני חייב לך וכיוצא בזה אין כאן חזקת כפירה שאפשר שדעתו לומר שלוה ופרע ולא הוחזק כפרן ומתוך כך פרשו הגאונים שראוי לדיין לחקור לפרש תשובתו היאך אינו חייב לו אם שלא לוה ואם שפרע ואם שהוא חייב לו כנגד תביעה זו שאפשר שהוא טועה בעצמו וכן ראוי לחקור את התובע מאיזה צד הוא תובעו בחוב זה וכפירה זו שאמרנו עליה שהוחזק כפרן דוקא בשכפר בבית דין וכן כתבוה גדולי הפוסקים:

במקום אחר אמרו כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ודבר זה אינו בכלל הוחזק כפרן האמור כאן שבכאן פירושו פרעתי אחר עדותכם אבל שמועת האומר לא לויתי פירושו שכפר בבית דין שלא לוה וכשיצאו עדים אמר שכבר פרע קודם העדות ואינו נאמן שמאחר שהוא אומר שלא לוה כבר הודה שלא פרע ואפילו היו עדים מעידים שלוה ופרע הואיל ובעל דין טוען שלא לוה כבר הודה שלא פרע:

מעשה באחד שנכנס קבלן לכתבת כלתו והכניסה לו מעיל של ארגמן וקבלו בסך ידוע אם תתאלמן או תתגרש וערב של כתבה משועבד בין שיש נכסים לחתן בין אין לו כמו שיתבאר במקומו נתגרשה ואבדה כתבתה ותבעתה בגט שבידה ומחמת שלא היתה הכתבה בידה כפר זה קבלנות המעיל בבית דין ובאו עדים על הקבלנות וחזר ואמר פרעתי אמרו לו הוחזקת כפרן לאותו איצטלית ויש מקשים בזו מה הוצרכנו לטעם הוחזק כפרן והלא טוען אחר תנאי מעשה בית דין הוא שהכתבה תנאי בית דין הוא כמו שיתבאר פרשו בה שתוספת כתבה היה ואינו בכלל תנאי בית דין:

מי שנתחייב שבועה לחברו בבית דין ויצא לו על דעת כן ולאחר שיצא תבעו הלה שישבע לו ואמר שכבר נשבע לו אחר שיצא מבית דין נאמן ואינו צריך עוד לישבע ויראה לי דוקא שאמר נשבעתי בפני הבית דין ואין הבית דין בכאן הא בינו לבין עצמו לא ששבועת בית דין צריכה להיות בפני בית דין ועל דעת בית דין ומ"מ אם חייבוהו בפרט לישבע בפני שנים שאינן בית דין ואמר נשבעתי בפני פלני ופלני והלכו להם נאמן וכן אם חייבוהו לישבע לו בינו לבין עצמו נאמן אפילו אמר שבינו לבין עצמו נשבע נתברר אח"כ על פי עדים שלא נשבע לו וחזרו וחייבוהו שבועה וחזר ואמר נשבעתי לו אח"כ הוחזק כפרן לאותה שבועה ואינו נאמן:

דברים אלו בשנתחייב שבועה בבית דין הא אם חייב עצמו בשבועה זו שלא מכח בית דין כגון שטען עמו בבית דין ולא היה עליו חיוב שבועה ואמר לו בבית דין אע"פ שאיני מחוייב שבועה הריני נשבע לו ולאחר זמן אמר לו שנשבע ונתברר שלא נשבע וחייבוהו על פי מה שחייב עצמו לכך וחזר ואמר שנשבע נאמן לא הוחזק כפרן במה שאמר שנשבע שכל שאין חיוב שבועתו מכח בית דין אדם נשמט ממנה ואין זה כפירה גמורה הא מ"מ אם הוא בעצמו חייב עצמו שלא בבית דין נאמן שהרי יכול לומר חוזרני בי ואיני רוצה לישבע וגדולי המפרשים פרשוה שאף בבית דין יכול לחזור אא"כ הוא במחול לך כיצד עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אם רצונך השבע וטול וזה הלוקח לא החזיק בו שני חזקה והיה זה התובע יכול ליטלו בלא שבועה שהרי עבדים הוקשו לקרקעות וחזקתם ג' שנים כמו שיתבאר במקומו וקבל עליו זה בבית דין שלא יטלנו עד שישבע שזה כמחול לך ואינו יכול לחזור אף קודם גמר דין כגון זה אם אמר נשבעתי והוכחש ואמר אח"כ נשבעתי נאמן ומה שאמרו בפרק יש נוחלין נשבע אינו יכול לחזור בו שנראה שהתופס את העבד מוותר לתובע וזה לא נקרא מחייב עצמו בשבועה שהרי זכות היא לו אותה שמועה מתבארת כשהתופס החזיק בה שני חזקה והוא מוותר זכותו לתובע על ידי שבועה ואם נשבע הרי זה גמר דין ואין זה יכול לחזור בו ונוטל את העבד ואם לאו חוזר בו שזהו אתן לך ואין כאן גמר דין:

שבועה זו צריך שתדע שהיא מתפרשת בשבועת נשבע ואינו משלם הא בשבועת נשבע ונוטל ודאי אינו נוטל עד שיודע שנשבע למדת מ"מ שאם נשבע אין חברו יכול לחזור ולהשביעו פעם אחרת:

פירשו הגאונים שבכפירת שבועה אין בה אף שבועת היסת שלא נתקנה שבועת היסת אלא בממון אבל על כפירת חיוב שבועה לא נתקנה:

כבר ביארנו למעלה שכל המוצא שטר חוב שיש בו שום חשש שאינו חייב לו כגון חשש פרעון או כתב ללות ולא לוה או שום צד אחר אינו מחזירה אלא כשחייב מודה הא כשחייב מודה מחזיר כל זמן שאין שם חשש קנוניא כגון שנכתב ביומו הא מ"מ כל שיש שם חשש פרעון אפילו ביומו לא יחזיר אע"פ שפרעון ביומו אינו מצוי חוששין לו אחר שכן שטר שזמנו בו ביום וחייב מודה יחזיר אפילו אין בו הנפק ולא תפש בכאן שטר שיש בו הנפק אלא להודיענו שאע"פ שיש בו הנפק דוקא כשחייב מודה כמו שהתבאר:

שמא תאמר אף בחייב מודה נחוש שמא רוצה זה לחזור וללות בה כדי שלא יצטרך להוציא דמים בשטר אחר ונמצא טורף בשטר שנמחל שעבודו וכבר ידענו ששטר שלוה בו ופרעו אף ביומו אינו ליה בו אפילו בו ביום אע"פ שאין כאן דין מוקדם שהרי נמחל שעבודו תדע שאין לחוש בכך מן הסתם שהמלוה מתירא שלא להלותו על שטר זה שמא יודע ויפסיד שטרו ואע"פ שבחשש כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי היה לנו לומר כן ושלא ילוהו בתשרי עד שיכתוב לו שטר אחר אפשר שהמלוה מתוך שמרויח לטרוף כל שמניסן עד תשרי מכניס עצמו בספק זה אבל בזו הואיל ואין כאן אצלו שום ריוח אינו מכניס עצמו בספק: