מאירי על בבא מציעא לה

אשתו ארוסה שמתה לא אונן ר"ל שאין אנינות חלה עליו לאסר בקדשים ולא מיטמא לה אם הוא כהן וכן היא לא אוננת ליאסר בקדשים שהיא חולקת בבית אביה ולא מיטמאה לו וזה שאנו אומרין לא מיטמאה לו ר"ל שאינה זקוקה לכך בין בכהנת בין בישראלית אע"פ שמצוה להתעסק בשבעה מיתי מצוה הא מ"מ אם רצת מיטמאה שאין כהנת באיסור טומאה ואם מתה אינו יורשה שאין ירושת הבעל מקום אלא בנשואה:

גדולי המפרשים נסתפקו במי שהוחזק כפרן על איזו תביעה ואח"כ נתחייב בה בבית דין וכתבו לו מעשה בית דין אם יבא לטרוף מן הלקוחות שמכר לאחר המעשה בית דין אם הלקוחות משביעין אותו כדין הבא ליפרע מן המשועבדים שמאחר שהלוה כפר בעיקר התביעה היאך נחוש שהיתה לו זכות אחרת ועוד שאלו אם נתנדה ומת בנדויו או שעומד בנדויו וכתבו בית דין לשכנגדו שטר טירפא על לקוחות אם ישביעוהו אם לאו שהרי ביתומים אמרו שכל שחייב מודה או שמת בנדויו גובה מהם בלא שבועה אף בקטנים ובלקוחות הודאתו אינה מפקעת שבועה אבל מיתה מתוך נדוי ספק אצלם אם יש כאן שבועה אם לאו וכן מה שאמרו במוציא שטר על חברו שרשאי לומר לו השבע שלא נפרעת אם הוחזק כפרן באותו שטר וחייבוהו בית דין אם יכול לומר עוד השבע לי אם לאו וכבר אמרו שאינו נאמן עוד לומר פרעתי והיאך משביעו על טענת פרעון ומסכימים בכל אלו לומר שאין כאן שבועה אבל אם רצה להחרים על כל מי שנטל ממנו ממון שלא כדין אין ממחין בידו:

המשנה השמינית והכונה בה ככונת משנה שלפניה ואמר על זה מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים דייתיקי מתנות ושוברין הרי זה לא יחזיר שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהם שלא ליתנם אמר הר"ם פי' דייתיקי מלה מורכבת ופי' ענינה דא תהא למיקם ולהיות והוא שטר שמקנהו בו נכסים מטלטלין או קרקע או דבר מן הדברים בין בני אדם מן התנאים והחיובים ושוברין שטרות מחילה שעושין המלוים ללוים מן הפרעון כמקבלים מהם וכיוצא בו ואמר כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנם שמלמד כי כשיאמר תנו נותנין זהו ששכיב מרע שיכול לחזור בדבריו ומתנתו ויעביר אותה מאיש לאיש אבל דיני הגיטין כשנפלו כבר נתבאר זה בפרק שלישי מגיטין:

אמר המאירי מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים דייתיקי והיא מתנת שכיב מרע מתנות והיא מתנת בריא ושובר העשוי על איזה חוב לא יחזיר שמא כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנן ומשנה זו ענינה כשאין המוצא יודע אם הבעל מודה אם לאו ובשחרור אם האדון מודה אם לאו וכן בכלם ואמר שלא יחזירם לאותם שנכתבו בשבילם שמא נמלך הכותב שלא ליתן וכל שכן שלא יחזיר לכותבים שמא כבר נתנו למי שנכתב בשבילם ואע"פ שבדייתיקי מיהא אפילו נתן יכול לחזור בו מ"מ שמא לא יחזור וימות מתוך חליו אבל כשנחלקו בכך הכותב והמקבל כגון שהבעל אומר כתבתי ונמלכתי והאשה אומרת קבלתי וכן בכלם יש צדדין שיהא אחד מהם נאמן בכך אם לאו וכן כל זמן שיהא אחד מהם מודה כגון שהודה הבעל שנתן או האשה שלא קבלתו וכן בכלם לא התבאר דינם במשנה אם יחזיר אם לא יחזיר ואם הוא מחזיר על איזה צד מחזיר ועל איזה צד אינו מחזיר ובגמרא יתבארו דינים אלו:

ומשנה זו לענין מה שביארנו בה הלכה היא ודינים שבאו עליה בגמרא להשלמת דינין אלו כך הם:

גט אשה שאמרו עליו במשנה שהמוצאו ולא ידע אם הבעל מודה שנתנו אם לאו וכן אם האשה מודה שלא קבלתו אם לאו לפי דרכך אתה למד שאנו עסוקים בגט שאין לחוש בגוף הגט אם הוא זה שנכתב לשם אשה זו או שמא אחר הוא שאם יש לחוש בגופו של גט אפילו היה הבעל מודה שכתבו ושנתנו לה או שאומר שכתבו ואומר עכשו ליתנו לה אין נותנין שמא לא נכתב לשם אשה זו וגט זה אחר הוא ששמו כשמו ושמה כשמה ושם עירו כשם עירה מעתה צריך אתה לידע אי זהו שחוששין עליו לכך ואי זהו שאין חוששין וכיצד הוא דין זה התבאר במסכת גיטין שהמביא גט ואבד הימנו אם מצאו לאלתר כשר אף בשיירות מצויות ואף בהוחזקו שני יוסף בן שמעון ומהו נקרא לאלתר גאוני ספרד פסקו שם כל שעמד המביא או אדם אחר הידוע לנו שאין שמו כזה לשם משעה שנפל הגט וראה שלא שהה אדם שם אע"פ שעברו הרבה בני אדם כל שלא שהה אחד מהם אין חוששין שלעוברים נפל הואיל ולא שהו ומ"מ גדולי הפוסקים פסקו שם שראה שלא עבר אדם שם הא אם עבר אדם חוששין שממנו נפל אפילו דרך העברתו: