מאירי על בבא מציעא ל

שבח זה שאמרנו שבעל חוב גובהו לא סוף דבר כשאינו מגיע לכתפים כגון שבח שבגוף הקרקע או פירות שצריכין עדין לקרקע אלא אף כשמגיע לכתפים והוא פירות שנתבשלו כמו שבארנו למעלה הואיל ולא נתלשו עדין ולא אמרו כל העומד לקצור כקצור דמי אלא לענין שדינן כמטלטלין ופירוש המגיע לכתפים שכבר הגיעו להבאה על כתף וכן פרשוהו גדולי הרבנים אבל מקצת חכמי הצרפתים פרשו שאין מגיע לכתפים שבח שבגוף הקרקע כגון דיקלא ואלים ארעא ומסקא שירטון והמגיע לכתפים דבר שסופו לבא לידי הבאה כגון פירות ומ"מ דוקא שלא נתבשלו הא כל שנתבשלו הואיל ואין צריכין לקרקע אין בעל חוב גובה מהם כמו שפירשנו טעמם למעלה ופי' המגיע לכתפים הראוי להגיע לכך ויש מפרשים מגיע לכתפים שבא על ידי טורח הבעלים ועמל גופם ושאין מגיע לכתפים הוא הבא מאליו הא פירות אפילו שהם צריכים לקרקע אינו גובה כלל ובכלל פירות הם וכבר בארנו שאין בעל חוב נוטל פירות אלא אם אין צריכין לקרקע נוטלן לוקח ואם צריכין לקרקע שמין אותם כמה הם יפים ונותן בעל חוב ללוקח כשעור זה ויש מקשים עליהם שהרי במסכת כתבות פרק נערה שנתפתתה אמרו ההיא דאתיא לקמיה דרב יוסף אמר להו הבו לי מתמרי דעל בוריא ואמרו ליה אי בעל חוב כי האי גונא הוא מי אמר מר הכי אמר להו דחזיין לבורייא קא אמינא סוף סוף כל העומד לגדור כגדור דמי אמר להו דצריכי לדיקלא קאמינא ומכאן נראה להם כשטה אמצעית ומ"מ אינה קושיא שזו של כתבות נאמרה לענין שיהו אותן הפירות מקרקעי כדין כל מחובר לקרקע ולהוציאן מדין מטלטלין שאינן משועבדים לבעל חוב אחר שצריכות לקרקע אבל לענין בעל חוב הטורף מן הלוקח אפשר שאף בצריכים לקרקע לא יטלם כלל וכשיטה אחרונה או אף בצריכים לקרקע יטלם וכשיטה ראשונה:

כל שיש מחלקת בין הטורף והנטרף שזה אומר שהושבח וזה אומר שלא הושבח יראה שהמוציא מחברו עליו הראיה ואם היה מחלוקת בצד אחר והוא שזה אומר בידי הושבחה וזה אומר ביד המוכר או הנותן הושבחה רבותי מספקים בה ומ"מ לענין בעל חוב שבא לטרוף מן היתומים אמרו שאם היתומים אומרים אנו השבחנו ובעל חוב אומר שמא אביהם השביח שעל היתומים להביא ראיה כמו שיתבאר במקומו:

כבר בארנו למעלה בהכיר בה שאינו שלו ולקחה שאין לוקח גובה מן הגזלן לא שבח הבא מאליו ולא פירות על הצד שבארנו למעלה וטעם הדברים שמתוך שהכיר בה אין כאן מכר כלל ואין זה אלא הלואה וכשהוא נוטל את השבח הרי הוא כנוטל שכר מעותיו ומ"מ יש מי שפוסק שאם פירש לו את השבח ויש לו קרקע או שקנו מידו אע"פ שהכיר בה יש לו שבח שהרי שם מכר עליו מ"מ ואין הדברים נראין ולא עוד אלא שטעם הדבר במה שאינו נוטל את השבח נראה יותר מצד שאדם יודע שקרקע אין לו וגמר ונתן לשם פקדון:

זה שאמרנו שבעל חוב הבא לטרוף קרקע של לוה מיד הלוקח טורפו עם השבח דוקא בשכתב לוה למלוה דאקני ר"ל ששעבד לו נכסים שהוא עתיד לקנות אבל אם לא כתב לו דאקני אע"פ שהוא גובהו מן הלוה עצמו שהרי אמרו מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה מ"מ אינו גובהו מן הלוקח:

זה שבארנו בבעל חוב שנוטל את השבח שאם שבח שעל ידי הוצאה הוא אינו גובה אלא חציו כך הדברים מתבארים בבבא בתרא פרק מי שמת וטעם הדבר הוא ממה שיתבאר שם שכל שלא כתב לוה למלוה דאקני לא נשתעבד מה שקנה אחר הלואה וכן אם כתב דאקנה וחזר ולוה וכתב לשני דאקנה וחזר ולוה וכתב לשלישי דאקנה וכן הרבה ואחר שלוה מבעלי חובות הרבה וכתב להם דאקנה קנה קרקע כלם שוין בקרקע זה ומעתה זה שלוה ואח"כ מכר נעשה משועבד למלוה וללוקח ושבח זה שהוא בא אחר שמכרו הם נכסים שקנה אחר שנשתעבד לשניהם ומפני זה חולקים שניהם בשדה זה מכאן כתבו גדולי המחברים בראובן שלוה משמעון מנה וכתב לו דאקני וחזר ולוה מלוי מאתים וכתב לו דאקנה וקנה אח"כ שדה ומכרה ליהודה במאה וחמשים והשביחה יהודה על ידי הוצאה ועמדה על שלש מאות ושמעון ולוי טורפין הקרן וחולקין אותו בשוה ונמצאו ע"ה לכל אחד ואח"כ חוזרין שלשתן ר"ל שמעון ולוי ויהודה וחולקין את השבח שהוא מאה וחמשים ומ"מ אין שמעון טורף מהם כל חלקו שהרי הושלם חובו בכ"ה דינרין והילכך אינו נוטל מהם אלא כ"ה דינרין ונשארו קכ"ה דינרין שבח וחולקין אותו בין לוי ויהודה ס"ב ומחצה לכל אחד ונמצאו ביד לוי קל"ז ומחצה ויש חולקין בחשבון זה ומפקיעין לראשון בכדי חשבון:

בעל חוב הבא לטרוף מן היתומים והשביחו היתומים על איזה צד נוטל בעל חוב מהם שבח ועל איזה צד אינו נוטל אין זה מקומו ובפרק המקבל יתבאר דין זה בע"ה:

מאחר שביארנו שזה שאמרו בעל חוב גובה את השבח פירושו בחצי שבח סוגיא זו שבכאן שאמרה הא דמסיק שיעור ארעא ושבחא אתה צריך לפרשה בשבח מאליו לענין פסק ומ"מ לענין פירוש אתה מפרשה אף במחמת הוצאה ולא תפרשהו על חצי שבח ומ"מ פסק הדברים כמו שכתבנו והרבה מפרשים נוטים לפסוק בדרכים אחרים עד שנתבלבלו הפסקים בענין זה ואנו כתבנו מה שנראה לברור מתוך דברי כלם:

כלל הדברים שכל שהלוה בעל חוב למוכר שיעור קרקע ושבחו והוא שבח הבא מאליו ולא נעשית לו אפותיקי ואין ללוקח בכדי לסלקו טורף את כלו וחוזר לוקח על המוכר בכל ואם יש לו דמים ומסלקו נותן לו דמי קרקע ושבחו וחוזר לו על המוכר בכל השבח ואפילו היה יתר מהוצאה ואם הוצאה יתרה גובה ממנו השבח לבד הלוה שיעור קרקע ושבחו ונעשית לו אפותיקי אין מסלקו בדמים אלא טורף את כלו וחוזר לוקח על המוכר לא הלוה כשיעור כלו ולא נעשית לו אפותיקי ואין בידו לסלקו גובה כשיעור חובו בקרקע והנשאר ללוקח אם הוא ראוי לו ואם אינו ראוי לו נוטל דמיו שלא נאמר ללוקח הב לי גריוא דארעא אלא לתועלתו ורצונו לא הלוה כשיעור כולו ונעשית אפותיקי טורף זה את כלו ופורע את הלוקח על מה שנשאר לו בדמים אפילו בחלק הראוי ובכל אלו גובה הכל מן המוכר ואם לא הלוה אף כשיעור קרקע יראה שהלוקח מעכב חלקו בקרקע כמו שכתבנו נעשית לו אפותיקי והלוה כשיעור כלו אלא שהיה השבח כהוצאה שאינו נוטל אלא חציו טורף את כלו וחצי שבח של זה נפרע במעות וידו על התחתונה והרבה מפרשים כוללים דינים אלו בדרכים אחרים וברוך בעל המאזנים:

כל שקדש את האשה בטעות המעות של קדושין חוזרין אבל כל שלא נתקדשה בטעות אפילו מת אחד מהם קודם הנשואין או שגירש אין הקדושין חוזרין שהקדושין מתנה גמורה הם וכל שקדש אחת מחייבי כריתות שהדבר ידוע שאין קדושין תופסין בהן אין כאן קדושי טעות ואין חוזרין שהכל יודעין שאין קדושין תופסין בהן וגמר ונתן לשום מתנה:

זה שבארנו במוכר שדה שאינו שלו לחברו שאין המכר מכר כלל מ"מ אם חזר הגזלן אחר שמכרה ולקחה מן הנגזל נתקיימה מיד ברשות הלוקח ואין גזלן זה יכול להוציאה מיד הלוקח מצד שהוא עומד עכשו במקום הנגזל שמ"מ אנו אומרים מן הסתם שלא טרח הגזלן בכך אלא להעמידה בשופי ביד הלוקח שמא תאמר ומה אנו צריכין לטעם זה והרי מ"מ חייב באחריותה ואפילו התנה בפירוש שלא קבל עליה אחריות הרי על כיוצא בזה אמרו במסכת כתובות נהי דאחריות דעלמא לא קביל עליה אחריות דנפשיה מיהא קביל עליה לדעתי אינה קושיא שמ"מ נותן המוכר ללוקח מעות שקבל ממנו וקצת חכמים מתרצים שאינו דומה שבאותה של מסכת כתובות דעת הלוקח סומכת על כך ממה שאמר לו אי אתיא אימא ומערערא לא מפצינא לה שזהו כמו שאומר שאם תבא לידו מ"מ לא יערער עליו אבל בזו הרי אנו מבארים בסמוך שאם תבא לידו בתורת ירושה אין הלוקח מרויח כלום בכך כמו שיתבאר נמצא שאין דעת הלוקח סומכת על כך ומה שאמרו בכאן מה מכר לו ראשון כל זכות שתבא לידו אין טעם זה עולה בסוגיא זו ומתוך כך נראה לי ששאל עליה וטעמא מאי כלומר שטעם זה אינו שמאחר שהתנה בפירוש שאין מקבל עליו אחריות לא מכר לו זכות הבאה לידו אחר כן והוצרך לטעם ניחא ליה דליקום בהימנותיה ודבר זה אינו אלא בראינו שהוא משתדל בכך כגון שחזר ולקחה ולשיטה זו לא נאמרו הדברים אלא בשלקחה זה בעוד שהיה הקרקע ביד הלוקח הא אם כבר הוציאה נגזל מיד הלוקה ובא גזלן ולקחה אח"כ מן הנגזל אינה חוזרת מידו ללוקח וזו היא דעת גדולי הפוסקים והמחברים:

ומ"מ יש בשמועה זו שטה אחרת לגדולי המפרשים והוא שכל שהקרקע עומדת ביד הלוקח ולקחה הגזלן מיד הנגזל אין ספק שלא הוצרך בעל התלמוד לבא בה מטעם ניחא ליה דליקום בהימנותיה שכל שמכר אע"פ שהתנה שלא באחריות מכר מ"מ הוא עצמו אינו יכול להשתדל להוציאה מידו ולא באה שמועה זו אצלם אלא בשכבר בא נגזל והוציאה מיד הלוקח ואח"כ בא גזלן ולקחה מן הנגזל ואמר עליה שלא טרח זה ולקחה אלא להשיבה ליד הלוקה והוצרך בזו לטעם ניחא ליה דליקום בהימנותיה ויש מי שמוסיף בזה שאף בבאה לו בירושה לא נאמר למטה שאין בה תועלת ללוקח אלא בשכבר יצאה מידו הא אם בידו עדין לא יוציאנה הוא עצמו מידו ולדעתנו מוציאה מידו אלא שנותן מעות שקבל וכן פרשוה חכמי הצרפתים:

דברים אלו יש מי שפירש שלא נאמרו בהכיר בה שאינה שלו ולקחה ויראה לי שאף בזו כן הרי מ"מ נוח לו שלא יתנו בני אדם דופי בנאמנותו: