מאירי על בבא מציעא כג

מי שזרק ארנקי בפתח זה והפקירו לכל הקודם ונכנס לאויר חצר זה ולא נח בתוכה אלא שיצא לו בפתח אחר וזכה בו אחד ובא בעל החצר ותבעו מזכיית אויר חצרו הואיל ואויר שאין סופו ינוח הוא אינו כמונח שהרי לענין זריקת שבת אמרו כן ר"ל שאינו כמונח והילכך זכה המוצא ויש אומרים שדבר זה ספק ואם חזר בעל החצר ותפש אין מוציאין הימנו ולא יראה לי כן:

המשנה הששית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי והוא שאמר מציאת בנו ובתו הקטנים מציאת עבדו ושפחתו הכנעניים מציאת אשתו הרי הוא שלו מציאת בנו ובתו הגדולים מציאת עבדו ושפחתו העבריים מציאת אשתו שגרשה אע"פ שלא נתן לה כתבתה הרי הן שלהם אמר הר"ם כל הסמוך על שלחן אביו מציאתו של אביו ואפי' הוא בן ארבעים שנה וכל בן שאינו סמוך על שלחן אביו והוא מבן שש ומעלה מציאתו לעצמו וזהו מה שכיוון בזאת המשנה באמרו גדולים וקטנים אבל הבת כל זמן שהיא נערה מציאתה לאביה ואפי' אינה סומכת על שלחנו ואפילו היתה מכורה ר"ל שמכרה לאמה מציאתה לאביה לפי שכל שבח נעורים לאביה כמו שנתבאר בפרק רביעי מכתבות:

אמר המאירי מציאת בנו ובתו הקטנים ועולה עכשו על דעתנו לפרש בקטנים אלו קטנים ממש תוך י"ב ויום אחד לנקבה ותוך י"ג ויום אחד לזכר והתבאר במסכת כתובות הטעם בקטנה מבנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה ומציאת בנו קטן יתבאר הטעם בגמ' מפני שמן הסתם לצורך אביו הוא מגביהה וכן מציאת עבדו ושפחתו הכנעניים שלו שהרי גופן קנוי ומוחלט לאדון ומה שקנו קנה רבן וכן מציאת אשתו שלו משום איבה ולענין עבד ושפחה הכנעניים וכן לענין אשתו הלכה כן ר"ל שמציאתן לאדון ולבעל אבל לענין בנו ובתו הקטנים אין הדבר מוחלט כן אלא יש קטנים שמציאתן לעצמן ובגמ' נבאר את דינם:

מציאת בנו ובתו הגדולים הרי אלו שלהן ולענין פסק אין הדבר מוחלט אלא יש גדולים שמציאתן לאב כמו שיתבאר בגמ' מציאת עבדו ושפחתו העברים הרי אלו שלהן ולענין פסק בעבד ודאי הרי היא שלו אבל בשפחה לא אמר הרי הוא שלהם אלא למעט שאין לאדון בה כלום והוא שאמרו בגמ' לאפוקי דרבה ר"ל מאדון שלה ומ"מ של אביה הוי אלא שיש לרבה שכר מה שנתבטלה ממלאכתה בשביל אותה מציאה ואם אין לה אב הרי היא שלה ואין לאחיה בה כלום ובגמ' יתבאר עוד מזה:

מציאת אשתו שגרשה אע"פ שלא נתן לה כתובה הרי היא שלה ויתבאר בגמ' שלא סוף דבר בזה אלא אף במגורשת מספק שהוא חייב במזונותיה והיה כדאי לטעות לומר שמאחר שהוא חייב במזונותיה תהא מציאתה שלו אעפ"כ אין לו במציאתה כלום שלא תקנו לו במציאתה אלא משום איבה וזו אינה חוששת לאיבה ואף לטעם הנזכר בירושלמי למה אמרו מציאת האשה לבעלה כדי שלא תהא גונבת משל בעלה ותאמר מצאתי בזו אין חשש גנבה שנזהר הוא ממנה:

זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמרא להשלמת ענין פסק זה עם שאר דברים שנתגלגלו בה כך הם:

השוכר את הפועל לקצור לו בשדהו אפילו שכרו ליטול חצי הקציר או שלישו או רביעו או אפילו היה אריס בו או חכיר והיה הפועל עני אשתו ובניו מלקטין אחריו ואין אומרין הואיל ויש לו חלק בקציר עשיר הוא ואע"פ שאינו שוה מאתים די' מ"מ מאותו שדה מיהא אין לו ללקוט שהרי קצירו הוא ואפילו עני בקצירו חייב במתנות אלו ונמצא גוזל את העניים אינו כן שאף העניים נוח להם בכך כדי שבשעה שהם נשכרים יהו רשאים להביא בניהם אחריהם ללקט בסמוך להם ומ"מ אסור לבעל הבית לעכב העני שלא ללקוט או לגרום שיבא אחר ויקדים ויטול כדי להבריח את האחרים שמתנות אלו ר"ל לקט שכחה ופאה אין לבעלים בהם טובת הנאה למנוע מזה וליתן לזה ומפני זה כל גרמא שבשבילה יעכב העני שלא ללקוט אסורה לו דרך צחות אמרו אסור לאדם להרביץ ארי בתוך שדהו כדי שיראו עניים ויברחו ומ"מ יתבאר במקום אחר שאסור לשכור את הפועל על מנת שילקט בנו אחריו ומאימתי כלם מותרין בלקט ואפילו העשירים משהלכו בה הנמושות והם מלקטים שניים אחר מלקטים ראשונים שמן הסתם כבר נתיאשו העניים מן השאר:

מציאת חרש שוטה וקטן יש בהם גזל מפני דרכי שלום ומ"מ אינו גזל גמור אף מדבריהם ר"ל שאם עבר אחד וגזל מהם אינו יוצא בדיינין: