מאירי על בבא מציעא כד

מה שיעדנו במשנה לבאר במציאת בנו ובתו כך הוא כל שהם סמוכים על שלחנו אפילו גדולים הרי אלו של אב ואם אין סמוכין על שלחנו בקטן הרי הוא לעצמו ובקטנה ואף בנערה לאביה ויש חולקים בזו לומר שאף זו לעצמה וכשאנו משיבין להם מאמה העבריה שמציאתה לאביה הם משיבים שזו כסמוכה על שלהן אביה היא שמכח אביה היא סמוכה על שלחן אדון ואף אנו כתבנוה כן בראשון של קדושין וכבר כתבנו מענין זה בפרק החובל:

יש פוסקין באמה שמציאתה לרבה ואף בעבד עברי שמציאתו לאדון ומביאין ראיה ממה שהקשו בכאן על מה שאמרו בעבד שמציאתו לעצמו לא יהא אלא פועל שכל זמן ששכרו למלאכה סתם מציאתו לבעל הבית ותירץ ר' יוחנן בעבד נוקב מרגליות שאין רבו רוצה לשנותו למלאכה אחרת אבל אם אינו נוקב מרגליות מציאתו לאדון ורבא תירצה במגביה מציאה עם מלאכתו שאין כאן בטול מלאכה הא אם היה שם בטול מלאכה מציאתו לאדון ולדעתם רבא ור' יוחנן לא נחלקו אלא שניהם מודים זה לזה והלכה כשניהם ונמצא לדבריהם שכל שאינו בדברים אלו מציאתו לאדון וכן באמה וכן נמצא לדבריהם שהפועל שנשתכר למלאכה סתם מציאתו לבעל הבית וכשאנו משיבים עליהם ממה שאמרו בראשון של קדושין שמציאתה לאביה הם מפרשים אותה במגבהת מציאה עם מלאכתה ומה שסמכו לה ואין לרבה אלא שכר בטלה שמשמען של דברים שיש במציאתה בטול הם מפרשים אותה במה שמתבטלת אח"כ בתקון המציאה והולכתה לבית אביה ומ"מ אין דבריהם נראין וודאי הלכה כרב פפא שתרצה בששכרו ללקט מציאות כלומר שהעבד לעולם מציאתו לעצמו ולא נאמר בפועל שמציאתו לבעל הבית אלא בשכרו ללקט מציאות על הדרך שבארנו למעלה:

הבעל שגירש את אשתו בגט ודאי ולא נתן לה כתבה עדין פרשו בתלמוד המערב שהוא חייב במזונותיה עד שיפרענה עד פרוטה אחרונה ומ"מ סוגיא זו חולקת בכך שאם כן לא הוצרך להעמיד משנתנו במגורשת ואינה מגורשת ומצד שהוא חייב במזונותיה שהרי אף בגרושה ודאית חייב במזונותיה אלא ודאי כל שגרשה בודאי אע"פ שלא נתן לה שום דבר מכתבתה אינו חייב במזונותיה כלל וכן הסכימו רוב פוסקים וגדולי הדורות לפי מה שכתבו תלמידיהם בשמם במסכת כתבות פרק אלמנה משוים ביניהם לומר שכל שהוא יכול ליתן לה כתבתה ואינו רוצה ליתן חייב ליתן לה מזונות אבל בעלמא לא וכבר כתבנו דעתם בדרך אחרת באחרון של כתובות:

אמה העבריה אין מיתת אביה מוציאתה מרשות אדון והדרכים שבהן נקנית לעצמה יתבארו במסכת קדושין בע"ה:

המשנה השביעית והכונה לבאר בה ענין החלק הרביעי והוא שאמר מצא שטרי חוב אם יש בהם אחריות נכסים לא יחזיר מפני שבית דין נפרעין מהם אין בהם אחריות נכסים יחזיר מפני שאין בית דין נפרעין מהם דברי ר' מאיר וחכמים אומרים בין כך ובין כך לא יחזיר מפני שבית דין נפרעין מהן אמר הר"ם חכמים אומרים אחריות טעות סופר הוא לכן אין הפרש אצלם בין שטר שיש בו אחריות או שטר סתם שאין בו זכר אחריות נפרעים בו מנכסים משועבדים ולפיכך לא יחזיר ואפילו היה מודה אותו שיש עליו השטר שהוא חייב בו ושלא פרע ממנו כלום לא יחזיר לפי שיש לחוש שמא הסכמה ביניהם לטרוף בו מנכסים משועבדים ויטרוף מן הלקוחות שלא כדין והלכה כחכמים שאומרים אחריות טעות סופר הוא אבל אם הוא מפורש בשטר על מנת שאין לך עלי אחריות יחזיר כשיודה אותו שיש עליו החוב:

אמר המאירי מצא שטרי חוב אם יש שם אחריות נכסים לא יחזיר מפני שבית דין נפרעין מהם אף מן הלקוחות אין שם אחריות נכסים יחזיר שהרי אין בית דין נפרעין מהם ר"ל מן הלקוחות וחכמים אומרים בין כך ובין כך לא יחזיר שכל שאין שם אחריות טעות סופר הוא והרי הוא כמי שיש שם אחריות והלכה כחכמים:

זהו ביאור המשנה ולא נתברר בה אם בשחייב מודה אם בשאין חייב מודה ומתוך כך לא נתברר פסק ענין זה ודברים שנכנסו בגמרא לביאור ענין פסק זה עם שאר דברים שנתגלגלו בה אלו הן:

מאחר שפסקנו אחריות טעות סופר הוא ושטר שאין בו אחריות אף הוא גובה מן המשועבדים כל שמצא שטר חוב בין שיש בו שעבוד נכסים בין שאין בו שעבוד נכסים לא יחזיר ולא סוף דבר בשאין חייב מודה שהרי יש לחוש לפרעון אלא אפילו חייב מודה שמ"מ יש לחוש לפרעון וזה שהוא מודה אינו אלא שעושה עמו קנוניא על הלקוחות הא כל שאין לחוש לקנוניא כגון שנכתב בו ביום או שנכתב בפירוש בשטר שלא יהו נכסיו משועבדים לאותו חוב אם אין חייב מודה לא יחזיר שיש לחוש לפרעון או לכתב ללות ולא לוה או למה שיטעון הלוה כגון שיאמר מזוייף הוא ולא כתבתיו מעולם או פרעתיו או כתבתיו ולא לויתי או איזו טענה ואם חייב מודה יחזיר שהרי אין לחוש לכלום וכבר כתבנו מענין זה למעלה:

כתבו גדולי המחברים שכל שטרות הנמצאות שדינן שלא יחזיר אם החזירם כשרים וגובין בהם ואין מוציאין אותם מתחת יד בעליהן אלא הרי הם בחזקתם וגדולי המפרשים חולקים לומר שאם הוחזקה הנפילה בעדים אינו גובה בהם: