מאירי על בבא מציעא רכ

בעל חוב הבא לגבות חובו מן היתומים ונמצא קרקע זה שהוא בא לגבות הימנו מושבח אם השביחו היתומים לאחר מיתת אביהם אין בעל חוב נוטל בשבח זה כלל מעתה יתומים שאמרו אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח על היתומים להביא ראיה שהקרקע הואיל ועומדת לגבות לבעל חוב הרי הוא כמי שגבאה ובחזקתו עומדת וכמו שאמרו באילן הנטוע בתוך חמשים אמה לעיר שאם העיר קדמה קוצץ ואין לו דמים ואם אילן קדם קוצץ ונותנין לו דמים שאם ספק זה קדם ספק זה קדם קוצץ ואין לו דמים הואיל ומ"מ לקציצה הוא עומד הרי הוא כקצוץ ונמצא הספק על הדמים שזה רוצה להוציא מהם אף בזו הרי מ"מ הוא נוטל הקרקע אלא שאם הוא השביחו מחזיר להם דמי השבח כמו שנבאר ונמצאת כגבויה בידו והספק על דמי השבח שהם מוציאין עליו ועליהם הראיה הביאו היתומים ראיה שהם השביחו בעל חוב נוטל את הקרקע מ"מ ושמין לו שבח והוצאה ומחזיר ליתומים ויד בעל חוב על העליונה ר"ל שאם שבח יתר מחזיר הוצאה ואם הוצאה יתרה מחזיר שבח ואין היתומים נוטלין כשיעור המגיע להם חלק בגוף הקרקע בד"א בשעשה אביהם הלוה קרקע זה אפותיקי מפורש לבעל חוב הא אם לא נעשה לו אפותיקי הרי ביד היתומים לסלקו בדמים או ליטול כנגד שבחם בגוף הקרקע:

זה שכתבנו ביתומים שכל זמן שעשאו אביהם אפותיקי אין יכולין לסלק בעל חוב בדמים הוא דעת גדולי הפוסקים מפני שמשוין אותו ללוקח שבא בעל חוב וטרף הימנו שאם עשאו לוה אפותיקי מפורש אין לוקח יכול לסלקו ומעתה לדבריהם כל שעשאו אפותיקי אין יתום או לוקח יכול לסלקו ולא ליטול שבחם בגוף הקרקע ואף בדמים אינו גובהו לדעתם אלא בשלא הלוה זה כשיעור קרקע ושבחו הא אם הלוה כשיעור קרקע ושבחו נוטל את כלו ומעתה צריך שנחקור מה לנו אם אביהם השביח אם יתומים השביחו אם הלוה כשיעור קרקע ושבחו הרי הוא נוטל אף מן היתומים וכמו שאמרו בעל חוב נוטל את השבח בלא דמים ואם לא הלוה כשיעור קרקע ושבחו אפילו השביח אביהם נוטלים הוצאה מבעל חוב ואם יש שם שבח יתר אם נעשה לו אפותיקי נוטלו בלא דמים ואם לא נעשה אפותיקי נותן להם דמים או נוטלים כשיעורן בגוף הקרקע ומתוך כך פירשו גדולי המפרשים שביתומים אפי' הלוה כשיעור קרקע ושבחו אם השביחו יתומים אינו נוטל שבחם בלא דמים ואין הדבר דומה ללוקח שהלוקח כיורד לתוך שדה חברו שלא ברשות הוא שלא היה לו ללקחה ואלו יתומים ירושה ממילא הוא וחתוך כך ראוי שיהו נוטלים שבחם אם נעשית אפותיקי בדמים ואם לא נעשית אפותיקי בגוף הקרקע ועוד שהלוקח אם מפסידין לו את השבח יש לו על מי לחזור אבל היתומים אם לא יטלו מבעל חוב יפסידו ומ"מ אף הם פרשו לדעת גדולי הפוסקים שיש הפרש בין יתומים ללוקח בשלא כתב לו דאקנה והשביח מוכר אחר ההלואה וכן השביח אבי היתומים אחר ההלואה ששבח זה נגבה מן היתומים שהשבח כמלוה על פה היא ונגבית מן היורשים והואיל והיה אביהם משועבד בו מיהא מחמת על פה וכמו שאמרו מיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה גובהו גם כן מן היתומים ובלוקח הואיל ומלוה על פה הוא בין שהשביח מוכר אחר הלואה בין שהשביח לוקח אינו גובה מעתה לא נפטרו יתומים משבח זה אלא באמרו אנו השבחנו וכן לוקח שאמר לאחר הלואה השביח על הלוקח להביא ראיה:

וכן מה שכתבו לגדולי הפוסקים שכל שעשאו אביהם אפותיקי אין יכולין לסלק בדמים הרבה חולקין בה לומר שהיתומים במקום אביהם הם ויכולים לסלק בדמים שלא נאמר לא יהא לך פרעון אלא מזה אלא בשאין פורעו במעות ומ"מ כשאין להם מעות אין יכולין לומר אלו הוה לן זוזי הוה מסלקנא לך השתא נמי הב לן גריוא דארעא כדין לוקח שהלוקח הואיל ולא הלוה זה אלא שיעור קרקע דין הוא שנחוש לפסידת הלוקח שהוציא מעותיו אבל ביתומים שהלוה שיעור קרקע ושבחו אלו היה אביהם קיים היה נוטל את כלו בלא דמים די להם שיחזיר את הדמים ועוד מצוה על היתומים לפרוע חובות אביהם:

יש מי שאומר שלא השוו גדולי הפוסקים יתום ללוקח אלא בשלא הלוה אלא שיעור קרקע ושבחו והשבח יתר על ההוצאה אבל בהוצאה שיעור שבח ודאי אינן שוים דאלו לוקח אינו נוטל הוצאה ממלוה אלא ממוכר שכך כתב לו אנא איקום וכו' כמו שכתבנוה בפרק ראשון ועל דעת כן ירד אבל יתום ודאי נוטל הוצאה מבעל חוב:

הבכור אינו נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביו אלא בשבח הבא מאליו כגון דיקלא ואלים ר"ל אילן קטן שגדל ונתעבה וכיוצא באלו אבל שבח הבא מחמת הוצאה או אף מאליו אלא שנשתנה כגון בוסר שנעשה ענבים וכיוצא בהם אינו נוטל ומ"מ אין הפשוט נוטל חלק שבחו בגוף הקרקע אלא בכור מעלה לו בדמים ונותן לו הוא שאמרו שלשה שמין להם את השבח ומעלין בדמים בכור לפשוט ובעל חוב ליתומים ובעל חוב ללקוחות הא למדת שבעל חוב נותן שבח ללוקח ומ"מ דוקא בשלא הלוה אלא שיעור קרקע הא אם הלוה לו שיעור קרקע ושבחו בעל חוב גובה את השבח בלא דמים בין מגיע לכתפים בין שאין מגיע לכתפים וזה שביארנו שאין הלוקח יכול ליטול חלקו בקרקע דוקא בשנעשית קרקע זה אפותיקי לבעל חוב הא אם לא נעשה לו אפותיקי מפורש הואיל ויכול היה לסלקו אם היו לו דמים אף עכשו יכול לומר לו שיתן לו חלקו בגוף הקרקע וכבר ביארנו דין בעל חוב עם לוקח בארוכה בפרק ראשון וכן ביארנו שם ביאור ענין שבח המגיע לכתפים בארוכה:

המשנה העשירית והכונה בה להשלים ענין החלק הראשון ואמר המקבל שדה מחברו שבע שנים בשבע מאות דינרין אין שביעית מן המנין שבוע אחד בשבע מאות דינרין השביעית מן המנין אמר הר"ם וזה מבואר:

אמר המאירי המקבל שדה מחברו לשבע שנים בשבע מאות דינרין אין שביעית מן המנין והוא צריך להניחה בידו שנה אחת כנגדה אבל אם קבלה שבוע אחד בשבע מאות זוז הרי שביעית בכלל וכן הדין אם אמר מכאן ועד סוף שבע שנים:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה האחת עשרה והכונה בה להתחיל בביאור החלק השני בענין שכר שכיר על איזה צד עובר באיחורו ואמר על זה שכיר היום גובה כל הלילה שכיר הלילה גובה כל היום שכיר שעות כל הלילה וכל היום שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע יצא ביום גובה כל היום יצא בלילה גובה כל הלילה וכל היום אמר הר"ם מפי השמועה למדו שזה שאמר ית' לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר שזה מדבר בשכיר יום שגובה כל הלילה ומה שאמר בזאת המשנה שכיר שעות ביום גובה כל היום ושכיר שעות בלילה גובה כל הלילה:

אמר המאירי שכיר יום גובה כל היום וכו' והוא ממה שכבר ידעת שאמרה תורה ליתן שכר שכיר בזמנו ושלא לאחרו לאחר זמנו כאמרו ביומו תתן שכרו וכו' לא תבא עליו השמש ובא עכשו לפרש איזהו זמנו ואמר ששכיר יום גובה כל הלילה שלאחריו ועליו נאמר לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר ושכיר לילה גובה כל היום שלאחריו ועליו נאמר ביומו תתן שכרו הא ביום עצמו לשכיר יום או בלילה עצמה לשכיר לילה אין זה זמנו הגמור עד שיעבור על איחורו מיד אלא זמנו נמשך שלא לעבור עד סוף היום לשכיר לילה ועד סוף הלילה לשכיר יום וכן יש לפרשה לענין שבועה שהדבר ידוע שבזמנו נשבע ונוטל כמו שיתבאר:

שכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום פירשוה בגמרא לצדדין כלומר שכיר שעות של יום גובה כל היום שכיר שעות של לילה גובה כל הלילה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע יצא ביום ר"ל שכלתה שכירותו ביום גובה כל היום וכיון ששקעה חמה עובר יצא בלילה גובה כל הלילה וכל היום:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שפירשנוה הלכה היא ויש פוסקים בשכיר שבת וחבריו שאם יצא בלילה גובה כל הלילה לבד ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן:

כיון שהגיע סוף הזמן שייעדנו לשכירות הרי זה עובר עליו מיד בעשה ולא תעשה ומ"מ אחר הזמן אינו עובר על אלו בכל יום ויום כך למדו מפי השמועה ממשמע שנאמר לא תלין איני יודע שעד בקר ומה תלמוד לומר עד בקר מלמד שאין עובר עליו אלא בקר ראשון ומ"מ חייב הוא ליתן ולאו בל תשהא מדברי סופרים אינו זז ממנו כלל ורמז לדבר אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך הא כל שלא היה לו ליתן אינו עובר אף מדברי סופרים:

האומר לחברו או לשלוחו לך ושכור לי פועלים שניהם אין עוברין משום בל תלין זה לפי שלא שכרן וזה שאין פעולתם אצלו בד"א שהודיען ואמר להם שכרכם על בעל הבית אבל אם לא הודיעם או שלא אמר להם שכרכם על בעל הבית שליח עובר שהרי אמרו השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חברו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנהו: