מאירי על בבא מציעא ריב

זרע פעם אחת ואכלה חגב או נשדפה ועדין הוא זמן זריעה זורעה פעם אחרת ואם אכלה חגב פעם שניה יש אומרים שאינו זורעה עוד בתרי זימני הויא חזקה ויש אומרים שזורעה פעם שלישית ואין כאן חזקה עד שלש פעמים כרשב"ג ויראה כדעת ראשון שהרי במסכת יבמות פסקו כר' בנשואין ר"ל בקטלנית ובמלקיות ר"ל בלקה ושנה וכרשב"ג בוסתות ובשור המועד ודבר זה ראוי לדמותו יותר לנשואין שהרי זה כעין מיתה הוא ועוד שכל ספק ממון קולא לנתבע:

חכר ממנו מקום שצריך להשקותו תמיד והיה הנהר עובר דרך שם ומשקין ממנו ויבש הנהר ונפסדו כל זרעים שבאותה בקעה אם היה נהר שאין דרכו ליבש או שהעבירו המלך בצד אחר הרי זה כמכת מדינה ומנכה לו וכן כל כיוצא בזה הא אם היה דרכו בכך אע"פ שנפסדה שאר הבקעה אין מנכה לו היה לו להתנות ולא התנה:

המשנה השביעית דהיא גם כן מענין החלק הראשון והכונה בה בביאור חוכר קרקע ועשתה פירות הרעות אם יכול לפרוע חכירותו מהן ואמר על זה המקבל שדה מחברו בעשרת כורים חטים לקתה נותן לו מתוכה אם היו חטים יפות לא יאמר הרי אני לוקח לך מן השוק אלא נותן לו מתוכה אמר הר"ם זה מבואר אין צריך פירוש:

אמר המאירי המקבל שדה מחברו בעשרת כורים חטים לשנה ועשת תבואה אלא שהוציאה תבואה לקויה נותן לו חכירותו מתוכה ואין יכול לומר לו קח לי חטה ברורה מן השוק ומשנה זו בחוכר שאם בקבלן היאך יאמר לו כן והלא כל אחד נוטל חלקו במה שיש שם אלא בחוכר ואע"פ שהחטים שדופות אין זקוק ליתן לו אלא מהם וכן אם היו חטים אלו ברורות הרבה אין החוכר יכול לומר לו הריני לוקח לך מן השוק אלא נותן לו מהם:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

קבל קרקע זה לעשות בה אספסתא והתנה ליתן בחכירותה כור שעורים ועשה בה אספסתא והצליחה כראוי ולסוף שלשים יום קצרה כמנהג אספסתא שנקצרת אחת לשלשים יום וחזר וזרעה שעורים ולקו אינו יכול לפרעו משעורים אלו שהרי זה אומר לו עשה קרקע שליחותו וכבר הצליח במה שהותנה ומשעשת אספסתא נתחייבת בשעורים שמן השוק ויש מפרשים שמועה זו בדרך אחרת והוא שאם חכרה במאה עמרים של אספסתא וזרעה מין אחר ואח"כ חרשה וזרעה אספסתא ולקת או שזרעה מתחלה אספסתא וחרשה ואח"כ זרעה אספסתא פעם אמרת ולקת אינו נותן מתוכה אלא נותן אספסתא טובה הואיל ושינה וכן כתבוה גדולי המחברים ואיני מבין בזריעת אספסתא פעם אחרת למה אמרו בה כן ולשטה זו יש לעיין חכרה לשתי שנים בחכירות אחד כור חטים לסוף שתי שנים ולקת בשנה שניה שהוא זמן הפרעון אם יכול לפרעו חכירות שתיהן מתוך תבואה זו אחר שחכירות אחת היא:

חכר כרם בעשרת כדי יין והחמיץ אין נותן לו מהם שהרי בשעה שבצר את הענבים יפים היו ובאותה שעה נתחייב לו ביין ומאחר שהענבים יפים היו זה שנתקלקל מזלו גרם או קלקול ענבים ומ"מ אם הקריחו הענבים או התליעו בשעת בצירה הרי הוא כשדה שלקתה בעמריה ונותן לו מתוכה ואפילו חכרה ביין ויש מפרשים דוקא שחכרה בענבים וכן כתבוה גדולי המחברים:

המשנה השמינית והכונה לבאר בה במקבל שהתנה במה יזרע אם יכול לשנות אם לאו ואמר על זה המקבל שדה מחברו לזורעה שעורים לא יזרענה חטים חטים יזרענה שעורים רשב"ג אוסר תבואה לא יזרענה קטנית קטנית יזרענה תבואה רשב"ג אוסר אמר הר"ם דיני משנה זו הם כפי שנוי הארצות ועקר זה הדבר הוא כשיפסוק עמו לחרוש שדה ולזרוע בו מין ממיני הזרעים יש לו לזרוע מה שהזיקו בקרקע מעט מאותו הדבר שפסק עמו ולא יזרע מה שהזיקו גדול ממנו ועושים בזה על פי היודעים בטבע אותו המקום בזריעה מן המתעסקים בחרישתה ובעבודתה:

אמר המאירי המקבל שדה על מנת לזרעה שעורים לא יזרענה חטים מפני שהחטים מכחישים את הקרקע יותר מן השעורים ומשנה זו בחכירות היא שנויה שאם בקבלנות הרי אמרו תיכחוש ארעא ולא תיכחוש מרה כמו שביארנו למעלה חכרה לזרוע חטים יכול הוא לזרעה שעורים שהרי הואיל וחכירות היא אין כאן מקום לתכחוש ארעא ולא תכחוש מרה ומעתה הלא הוא מרויח בשנוי זה שאינו מכחיש את הקרקע כל כך ורשב"ג אוסר ואין הלכה כדבריו תבואה לא יזרענה קטנית שהקטנית מכחשת את הקרקע יותר מן התבואה אם התנה בקטנית יזרענה תבואה ורשב"ג אוסר והלכה כחכמים ויש גורסים תבואה וקטנית בהפך:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: