מאירי על בבא מציעא קעט

פרות המרכסות בתבואה אינו עובר בה משום בל תחסום שאין זה נקרא דישה גמורה וענין מרכסות בתבואה פרשו גדולי הרבנים ששורין שעורים במים ומיבשין אותם ודשין אותן בפרות להשיר קליפתם והוא חושלא הנזכרת תמיד בתלמוד ושמא תאמר והלא נגמרו למעשר אין זה כלום שלא נאסר נגמר למעשר אלא בפועל אבל בהמה אוכלת כל שהיא עושה בגידולי קרקע בין במחובר בין בתלוש ואפילו נגמר למעשר אלא שאינו עובר משום לא תחסום שאין זה דישה אלא שמפני מראית העין מביא מלא אגרוף מאותו המין ונותן בקרסטיל התלוי בצוארה ופיה בתוכה ויש סותרין פירוש זה לומר שכל שעסוקה במלאכה אף בלא דישה אוכלת שאין גמר הענין בדישה ופירוש מרכסות בתבואה מענין הרכסים לבקעה כלומר פרות שירט להן הדרך והלכו בתעייה מהר לבקעה עד שהגיעו לגרן זה והן דשות במקרה דרך הלוכן וגדולי המחברים כתבוה כן ואף הם לא פרשו עליה שיצטרך להבאת מלא אגרוף כלל אלא על הדש בתרומה ומעשר כמו שיתבאר בסמוך וגדולי הדורות שלפנינו פירשו בפרות המרכסות כפירוש ראשון וכתבו הטעם על מה שאינו עובר בבל תחסום מפני שכבר נגמרו למעשר ולא יראה כן כמו שבארנו:

הדש בתרומה ומעשר וכגון שהקדימו בשבולין אינו עובר משום בל תחסום אלא מפני מראית העין מביא מלא אגרוף מאותו המין ונותנה בקרסטיל שבפיה על הדרך שהזכרנו ופרשו גדולי הרבנים הטעם שאין תורת תרומה ומעשר מן הסתם אלא מן המרוח ואילך כדכתוב כדגן מן הגרן ואם כן אין סתם דיש בתרומה ומעשר ויראה מתוך פירושם שאף כהן הדש בפרת עצמו אינו עובר משום בל תחסום וחכמי התוספות משיבין עליהם לומר שלא נאמר כן אלא בפרתו של ישראל הן שדש בה ישראל הן שדש בה כהן והטעם שאין מצווים להאכילה במה שבעליה אסורין בו ואדרבה מוזהרים לחסמה שלא להאכילה תרומה וכל שלעצמו אסור במתנות כהנה אסור להאכיל את בהמתו ומביא מלא האגרוף מאותו המין ומן החולין ונותן לה אבל כהן הדש בפרת עצמו או ישראל בפרתו של כהן עובר משום בל תחסום ושמא תאמר לדעת זה אם כן היאך הוא אומר אינו עובר משום בל תחסום אדרבה מצווה הוא על החסימה ועוד שנראה מן התוספתא שאף פרתו של כהן אסור להאכילה תרומה והוא שאמרו שם ילידי ביתו הם יאכלו בלחמו ילידי ביתו ולא יליד בהמתו יכול אף בכרשני תרומה אסרוה ת"ל בלחמו לא אמרתי אלא בלחמו ויראה לי שכרשני תרומה וכיוצא בהם מדברים שאינם תבואה ופירות גמורים מאכילין פרתו של כהן לכתחלה ועובר בה משום חסימה ויראה כן במיני קטניות אבל תרומה עצמה אסור להאכילה בידים אבל אם אוכלת מעצמה אין צריך למחות והילכך בפרת כהן אינו עובר משום בל תחסום הן ישראל הן כהן ומ"מ אינו מצווה בחסימה ושמועה זו בפרת כהן ותבואה גמורה הן שדש כהן הן שדש בה ישראל וגדולי המחברים פירשוה בפרת ישראל שדש בה כהן ויראה במה שאמרו אינו עובר משום בל תחסום שלא תאמר יחסמנה בקול וגערה ולא בחסימה גמורה מפני מראית העין שהרואים סבורים שהפרה שלו היא אלא חוסמה לגמרי אם ירצה ולמראית העין מסלקו במלא אגרוף הבא ממקום אחר ודוקא מאותו המין הא אם הביא כרשנין אע"פ שהן יפות לה לא נסתלק מראית העין כרשינה זו למה היא באה והלא מאכל בהמה היא וכל של בהמה אין תרומה נוהגת בו התבאר הטעם במקום אחר מפני שבני אדם אוכלין אותם בשני רעבון:

גוי הדש בפרתו של ישראל אע"פ שהתנה לו לחסמה אינו עובר משום בל תחסום בתנאו וישראל הדש בפרתו של גוי וחסם עובר משום בל תחסום:

תרומה שאמרנו שאינו עובר בה משום בל תחסום דוקא בתרומה גמורה כגון תרומה גדולה ותרומת מעשר של דמאי אבל גדולי תרומה כגון שזרעה וגדלה הואיל ומן התורה חולין גמורים הם אע"פ שמגזרת חכמים אסורים לזרים מחמת חשש תרומה טמאה שביד כהן שמא ישהנה ויזרענה עובר בה מ"מ משום לא תחסום ואין צריך לומר בגדולי גדולים שאף גזרת חכמים אין בהם וכן הדש בתרומת מעשר של דמאי עובר בבל תחסום:

הטבל שזרעו גדוליו חולין גמורין ואע"פ שכבר נתמרחו ונכנסו לבית והוקבעו חזרו הגדולין כמתחלה והותרו באכילת עראי עד שיתמרחו ויכנסו ומעשר שני שזרעו אם משנכנס לירושלם זרעו הרי גדוליו מעשר שני ואם מקודם שנכנס לירושלם גדוליו חולין גמורין:

מעשר זה שהזכרנו שאינו עובר בבל תחסום לא במעשר ראשון שהרי מותר הוא לזרים אלא במעשר שני עצמו שהקדימו בשבולין ואם היתה דישתו חוץ לירושלם אין צריך לומר שהרי אף הוא עצמו אסור בו ואין צריך לומר בהמתו ואדרבה מצווה הוא על החסימה על הדרך שביארנו בתרומה אלא אף אם דשו לפנים מחומת בית פאגי והוא היקף החיצון שבירושלם מפני שהמעשר ממון גבוה הוא שנאמר ליי' הוא ואין מקדשין בו את האשה כמו שיתבאר במקומו ומ"מ יראה שאם אכלה מעצמה אין צריך למחות שאם כן מהו שאינו עובר בבל תחסום אדרבה מצווה הוא בכך ומ"מ מעשר שני של דמאי עובר בבל תחסום:

זה שכתבנו שכשדישתו חוץ לירושלם הוא עצמו אסור בה שמא אתה סבור מכח לאו דלא תוכל לאכול בשעריך ולאו זה כבר ביארנו בפרק הזהב שאינו אלא בנכנס לירושלם ויצא ואם כן נמצא שאין כאן איסור אלא מדברי סופרים ומאי שנא מגדולי תרומה יראה לי שמ"מ יש כאן איסור עשה דלפני יי' אלהיך תאכלנו ואפילו קודם שנכנס ואחר שכן ראוי שלא ידחה מלאו של חסימה:

הדמאי אינו נוהג בתרומה גדולה שכבר ביארנו במסכת חולין שיוחנן כהן גדול שלח בכל גבולי ישראל וראה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה מתוך שיש בה עון מיתה וששיעורה מועט ותקן שכל הלוקח מעם הארץ שיחייבוהו בתרומת מעשר ובמעשר שני מן הספק והוא הנקרא דמאי אבל תרומה לא הוצרך לכך שכבר נהגו בו כמו שביארנו שם אף הוא בטל את הוידוי שבמעשר אף מן החברים והוא שמתחלה היו מתודים בשנה שלישית לשמטה והיא שנת מעשר עני ומתודין ביום טוב האחרון של פסח רביעית ושביעית ולא היה מתודה עד שיוציא כל המתנות מביתו תרומה ותרומת מעשר לכהן מעשר ראשון ללוי מעשר עני לעניים בכורים מעשר שני ונטע רבעי או מעות פדיונן מבערן ומשליכן לים וקורא פרשת בערתי הקדש וכו' וכל שנתנן שלא כסדר אינו מתודה שהרי אין יכול לומר ככל מצותך אשר צויתני וכבר ידעת שבבית שני קנס עזרא את הלוים על שלא מצא מהם עמו ונתן מעשר ראשון לכהנים ומתוך כך בטל יוחנן כהן גדול וידוי זה שהרי אין יכול לומר וגם נתתיו ללוי וכו':

בהמה שאינה בריאה וכשהיא אוכלת במין שהיא עסוקה בו מזיק לה ומתרזת או שאר מיני נזקין מגיעין אותה באכילה זו מותר לחסמה לא אמרה תורה תאכל לתקלה ויש פוסקין שמותר למנעה בקול וגערה אבל חסימה גמורה אסור מפני מראית העין:

כבר ביארנו שגוי הדש בפרתו של ישראל והתנה לו לחסמה אינו עובר משום בל תחסום וכן הדין אם אמר לגוי חסום פרתי ודוש בה תבואתי או תבואתך ובזו מ"מ נסתפקו בגמרא אם יש כאן איסור שבות אם לאו שמא לא אמרו איסור שבות אלא בשבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו אין בה איסור שבות או שמא אף באיסור לאו ואף המפרשים נחלקו בזה ומ"מ מצינו איסור שבות ביום טוב כגון לך והבא לי ואע"פ שהיום טוב עשה ולא תעשה הואיל ואין שם איסור סקילה כלאו לחודיה הוא לענין שבות וכן ביתעסקו בו עממין שלא הותר אלא מכבוד הבריות ואף במועד יתבאר לך במסכת מועד קטן בשמועת אין מדיירין שדה במועד שהשבות ר"ל אמירה לגוי אסור בו ובשבת מצינו איסור אף בשבות דשבות ר"ל אמירה לגוי במה שאין בו לישראל אלא משום שבות והוא שמצינו בפרק כל כתבי הקדש בענין כבוי שהכבוי מלאכה שאין צריך לגופה היא ואין אומרין לו כבה ובפרק שואל בענין שכירות שאין לישראל בו אלא שבות ואמירה לגוי אסורה בו ואע"פ שבמסכת ערובין בענין ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה מצינו התר לשבות דשבות ההיא לדבר מצוה ויש מתירין בשבות דחסימה ולא נאסר אצלם ביום טוב ובמועד אלא שהמועד ממין היום טוב והיום טוב ממין השבת והשבת הוא איסור סקילה אבל בשאר הלאוין מותר ואע"פ שמטיל מום בקדשים אסור אף על ידי גוי ואף בזמן הזה שאינו אלא מדרבנן כמו שהתבאר בבכורות פרק פסולי המוקדשין חומר הוא בקדשים ומ"מ גדולי המחברים פסקוה לאיסור ר"ל שאם אמר חסום פרתי ודוש בה אינו לוקה ומ"מ אסור הוא לעשות כן: