מאירי על בבא מציעא קפ

כבר ידעת שאסור לישראל לסרס את הזכר בין באדם בין בבהמה חיה ועוף בין טמאים בין טהורים בין בארץ בין בחוצה לארץ ואם סירס לוקה ובני נח אין מוזהרין בו ואע"פ שאין מוזהרים בו אסור לישראל שיאמר לו לסרס ואע"פ שאין מוזהרין בו ואין כאן לפני עור לא תתן מכשול מ"מ הרי היא אמירה לגוי במה שאסור לנו ויש כאן שבות ואם לקחה הגוי מעצמו וסרסה מותר ואם היה לישראל בו צד הערמה כגון שלקחה ברשות ישראל ועשה עצמו כמסתיר פנים וכיוצא בזה אסורה לו ומוכרה לישראל אחר ולא סוף דבר לשחיטה שלא הועילו מעשיו להעלות בדמיו אלא אף לגדלו ולהעלות בדמיו ובנו גדול כישראל אחר לענין זה ומוכרה לו אבל לבנו קטן אסור לו למכרה לו או ליתן וכן כתבוה גדולי המחברים וחכמי הדורות שלפנינו פסקוה להיתר ומגדולי החכמים היו מחליפים אותם זה לזה ומכאן אני אומר בגוי שהביא דורון לשנים ואין בו אלא איסור חוץ לתחום ומשום לך והבא לי שמותר להם להחליף זה לזה ולאכל:

למדת משמועה זו שיש שבות באיסור לאו וכדעת המחמיר ומ"מ יש פוסקים שבני נח מוזהרין בה ואף בשאלתות פסקוה בפרשת אמור אל הכהנים על דעתם לא משום שבות נגעו בה אלא משום לפני עור לא תתן מכשול ואין הלכה כן כמו שביארנו בסנהדרין:

לא סוף דבר בחסימה גמורה שעובר בה בלאו אלא כל שהוא מונעה מלאכול הן בקול וגערה הן שהושיב לה קוץ בפיה שלא תוכל להניע לחייה הן שהרביץ לה ארי להתירא ממנו או שהושיב לה בנה מבחוץ כדי שתכרך אחריו או שפירס עור על הדיש והיא דשה על העור בכל אלו חסימה גמורה היא אבל אם ישב לה קוץ מאליו והוא יודע ואינו מסירה או שארי רבץ מאליו או שבנה מבחוץ או שהיא צמאה ואינו משקה אותה כל אלו אינו לוקה אלא שהוא באיסור וגדולי המחברים פסקו כן אף בהרביץ ארי ובהושיב בנה בחוץ ולא יראה כן:

רשאי בעל הפרה להרעיב פרתו כדי שתאכל מן הדישה הרבה וכן רשאי בעל הבית להתיר פקיעי עמיר לפניה והם גדישים שנדושו ונשארו הקשים קודם שתכנס לדיש כדי שתשבע הפרה מהם ולא תאכל הרבה בשעת דישה ומ"מ בשעת דישה אסור לפרוס פקיעים על שבלים המלאות כדי שלא תאכל אלא מן הפקיעים ויש מתירין אף בזו הואיל ומ"מ אוכלת שם ומן הדומה לאותו המין:

מ"מ התבאר בתלמוד המערב שאסור למשכיר לחרוש בפרתו ערבית ולהשכירה בשחרית וכן לפועל לעשות מלאכתו בלילה ולהשכיר עצמו ביום ולא להיות מרעיב ומסגף עצמו ומאכיל מתנותיו לבניו מפני שממעט במלאכת חברו:

לא סוף דבר בחסימה בשעת הדישה שהוא עובר אלא אף אם חסמה קודם שתכנס לדישה הואיל ודש בה כשהיא חסומה לוקה אין סוף הכונה לומר לא תחסום שור בדישו אלא סוף הכונה לא ידוש בחסימה כמה דאת אמר יין ושכר אל תשת בבאכם ואין הכונה אלא לומר שלא יכנס והוא שתוי אע"פ שאינו שותה בשעת ביאה מעתה החוסם את הפרה ובא אחר ודש בה החוסם פטור והדש חייב וכן מה שידעת שאסור לעשות שום מלאכה בשתי בהמות אחת טמאה ואחת טהורה זיווג שור וחמור ובא אחר והנהיג או משך המזווג פטור והמנהיג חייב: