מאירי על בבא מציעא קס

אף הספינות יש למשאן שיעור שאם הוסיפו על המשא הרגיל בהם במדינה או על המשא המותנה ביניהם שיעור אחד משלשים וטבעה הספינה חייב וכיצד דנין בשיעור זה הספינה קטנה שיעור תוספת שלה לתך וספינה סתם כור שספינה סתם מחזקת שלשים כור והספינות הגדולות ביותר שיעור תוספת שלהן שלשה כורין:

הכתף שהוסיפו במשאו על המשא הרגיל או המותנה קב אחד והוזק במשאו חייב המוסיף בנזקיו שמא תאמר הרי בר דעת הוא וכשהוא מרגיש בכובד המשא היה לו לסלקו מעליו מ"מ סבור הוא שמחמת חולשתו יהא המשא כבד לו ומוחזק בעצמו להביאו על כל פנים:

המשנה החמישית והכונה בה לבאר ענין החלק הרביעי ואמר על זה כל האומנין שומרי שכר וכלן שאמרו טול את שלך והבא מעות שומר חנם שמור לי ואשמור לך שומר שכר שמור לי ואמר לו הנח לפני שומר חנם אמר הר"ם אם אמר הבא מעות וטול את שלך שומר שכר וכשאמר הנח לפניך או הנח סתם אינו חייב כלום ואפילו השבועה המחויבת לשומר חנם לפי שלא קבל עליו שמירה בשום פנים ואפילו שמירה בחנם ואם אמר לו שמור לי ואשמור לך בזמן אחר זו היא שמירה בבעלים ואינו חייב לשלם ועוד יתבאר לך ואמנם יהיה שומר שכר כשיאמר לו שמור לי היום ואשמור לך מחר:

אמר המאירי כל האומנין שומרי שכר הם ר"ל כל האומנין שקבלו עליהם לעשות מלאכה בביתם כגון שמסר לצבע בגד לצבוע או לחייט בגד לתפור וכיוצא בזה נעשו שומרי שכר על אותו דבר להתחייב עליו בגנבה ואבדה וליפטר מאונסין וכולם שאמרו טול שלך והבא מעות ר"ל טול את שלך שכבר נגמרה מלאכה והבא מעות אחר שתטול נסתלקה שמירתו הואיל ומקדים נטילתו להבאת מעותיו שנמצא שאינו מעכבו מפני המעות ונעשה מ"מ שומר חנם ויתבאר בגמרא שכן הדין אם אמר גמרתיו אע"פ שלא אמר טול את שלך שכל שהוא מזכיר שהוא נגמר ואינו תובע מעותיו כונתו לומר שיטלנו אף בלא מעות ומ"מ אם אמר הבא מעות וטול את שלך עדין הוא שומר שכר:

שמור לי ואשמור לך נעשו זה לזה שומר שכר שהרי שומר זה לזה בשכר שאף הוא שומר לו ושמא תאמר והרי מ"מ יש כאן שמירה בבעלים שהרי נמצא זה במלאכתו של זה בשעה שנעשה שומר פירשוה בגמ' בשאמר שמור לי היום ואני אשמור לך למחר שנמצא שלא היו בעלים במלאכתו בשעה שנטל את החפץ לשמרו וכל שלא היו הבעלים עמו במלאכתו בשעה שנטל החפץ ונעשה שומר אע"פ ששכרן או שאלן אח"כ והיו עמו או במלאכתו בשעת הגנבה ואבדה אין זה שמירה בבעלים כמו שיתבאר:

שמור לי ואמר לו הנח לפני הרי זה שומר חנם ויתבאר בגמ' דוקא בהנח לפני אבל הנח לפניך אינו כלום ואפילו לשמירת חנם והרי זה כאומר הא ביתא קמך שאינו שומר כלל אף לשמירת חנם כמו שביארנו ובהנח סתם נשאר הדבר בגמרא בספק ומקילין בו אצל הנתבע ושמא תאמר אף בהנח לפני היאך הוא שומר חנם והלא למשיכה הוא צריך כמו שאמרו כשם שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים ואם כן היאך קנאו בהנח לפני להיות עליה שומר חנם יש מי שמפרשה בשהיה בעל הפקדון בחצרו של שומר וקנאה מתורת חצרו ואף אנו כך כתבנוה בבבא קמא פרק מרובה ולא יראה כן שהרי בגמרא פירשוה אף בשאמר לו כך בשוק וכמו שאמרו בסוגית הגמרא אבל בשוקא דלאו בר נטורי הוא וכו' ומתוך כך יראה לפרשה בשמשכה והוצרך לאמרה שלא להסתלק מדין שמירה בהנח לפני כמו שנסתלק בהנח סתמא אע"פ שמשכה אח"כ או בהנח לפניך ובהא ביתא קמך ויש שפירשוה בשעומדת בסימטא וארבע אמותיו נדונות כסמטא בחצרו וכן כתבוה גדולי המפרשים ואף הם פירשוה שכל שאמר הנח לפני הרי הוא כמי שאומר הכישה במקל והיא תבא שהיא משיכה ובסימטא שהמשיכה מועלת בה ולא יראה כן שאם כן תינח בהמה שאר דברים מה יאמר בהן ואפשר שכל שאמר הנח לפני הרי הוא כאלו אומר הביאה והניחה לפני וכל שמושך ומביא מחמת שליחותו כמו שמשכה הוא דמי וכבר כתבו גם כן גדולי המפרשים ומ"מ אלו שאמרו שאינו אף שומר חנם כתבו הגאונים שאע"פ שאין כאן שבועה מחרים הוא על כל מי שלקח פקדונו ואינו מחזירו:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא:

המשנה הששית ואינה מכלל כונת הפרק אלא שנתגלגלה על ידי ענין משנה שלפניה ואמר על זה הלוהו על המשכון שומר שכר ר' יהודה אומר הלוהו מעות שומר חנם הלוהו פירות שומר שכר אבא שאול אומר מותר לאדם להשכיר משכונו של עני להיות פוחת עליו והולך מפני שהוא כמשיב אבדה אמר הר"ם אין הפרש בין שהלוהו ואחר כך משכנו או שמשכנו ואחר כך הלוהו ומה שאמר אבא שאול מותר אדם להשכיר משכונו של עני הוא שיהיה אותו המשכון שהשכירו יהיה שכרו יותר ממה שמתקלקל בגופו כגון כלי ברזל שחופרין בהם את הקרקע וכיוצא בהם ואין הלכה כר' יהודה והלכה כאבא שאול:

אמר המאירי הלוהו על המשכון שומר שכר וחייב בגנבה ואבדה ופטור בה מן האונס ואם נאנסה הואיל והוא פטור הלה פורע את חובו משלם ואם נגנבה מעכב את חובו ואם המשכון שוה יותר משלם לו את השאר ואם החוב יתר מכדי המשכון מעכב את חובו ופורע את השאר ר' יהודה אומר הלוהו מעות שומר חנם ואע"פ שהוא נהנה כשתופסו על מעותיו וכמו שאמרו למעלה בההוא הנאה דתפיס ליה אאגריה וכו' פירשו גדולי המפרשים שלא נאמר כן אלא באומן ולא מפני שתופסו לאחריות פרעונו אלא שתופסו להתכבד בו שלא בפחת כדין שוכר וזה תמה ומ"מ נראה שלא נאמר אותו הטעם אלא לדעת ר' מאיר ועוד אני אומר שהאמן מתוך שלא נתחייב לו בעל הכלי מתורת חסד ודאי נהנה הוא כשתופש משכון על שכרו אבל מלוה שמתורת חסד נתחייב לו חברו אינו מתירא כלל עד שיעשה שומר שכר בהנאת תפישת משכון שאם אין הלוה כדאי אין עליו הכרח להלוותו אבל הלוהו פירות מתוך שהם עשויות לירקב והלה מחזיר לו פירות חדשים נעשה שומר שכר והלכה כתנא קמא ובין שהלוהו פירות בין הלוהו מעות בכלן נעשה שומר שכר שלא נאמר עליו שומר שכר אלא מצד מצות הלואתו ושהוא פטור מליתן פת לעני וכמו שאמרו בשומר אבדה כמו שהתבאר:

אבא שאול אומר רשאי אדם להשכיר משכונו של עני אם רואה שהיא מתאחרת בידו פרוטה פרוטה בכל יום או כמו שיוכל ובלבד לתועלת העני והוא שיהיה פוחת לו מן הקרן כמו שיגיע לידו מן השכירות והרי הוא כמשיב אבדה וכן הלכה אלא שפירשנוה בגמ' דוקא בכלים שאין פחתם גדול ושכירותם מתמיד כגון מרא פסל וקרדום אבל בהמות ובגדים לא ויש אומרים שאף בהמות כיוצא בהם:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

השוכר את הבהמה או איזה דבר המיטלטל הרי הוא נעשה על אותו דבר שומר שכר להתחייב בגנבה ואבדה ולפטור מאונסין נמצא בדין השמירה ארבעה שומרים ודיניהם שלשה השואל בדין אחד ושומר שכר ושוכר בדין שני ושומר חנם בדין שלישי כמו שיתבאר:

בפרק השואל יתבאר שכל ששאל מחברו איזה דבר ושלחה לו המשאיל ביד בנו או שלוחו או אפילו ביד בנו של שואל או שלוחו לא נעשה השואל שומר עליה עד שתבא לידו או לרשותו ואם מתה מקודם לזה פטור ואם היה זה מדעת השואל כגון שאמר לו שואל שלחה לי ביד בני או שלוחי או ביד בנך או ביד שלוחך או והמשאיל אמר לו הריני משלחה ביד אחד מאלו ואמר לו השואל שלח וכן עשה נעשה עליה שואל משבאה לידו של זה ואם מתה בדרך חייב וכן בשעה שמחזירה אם שלחה ביד אחד לא נסתלקה אחריות שמירתו עד שתגיע לרשות המשאיל אלא אם כן שלחה מדעת המשאיל על הדרך שביארנו בשואל ודברים אלו כלן בשהחזירה בתוך ימי שאלתה אבל לאחר ימי שאלתה פטור מן המתה שכל שכלו ימי שאלתה נסתלק ממנו דין שאלה אפילו היו עדין בביתו ומאותה שעה ואילך נעשה עליה שומר שכר לבד ואינו חייב באונסין אבל חייב בגנבה ואבדה כשומר שכר שהרי שומרה בשכר שנהנה בו ויש דנים מכאן שהשומר בשכר חסדים שקבל ממנו נעשה שומר שכר אלא שיש לפקפק ולומר שלא נאמר כן אלא כשנהנה באותו דבר בעצמו ואף באותו דבר בעצמו דוקא עד שלא החזירה שלא נשלם החסר עדין: