מאירי על בבא מציעא קנט

המשנה השלישית והכונה בה ככונת מה שלפניה ואמר השוכר את הפרה לחרוש בהר וחרש בבקעה ונשבר הקנקן פטור לחרוש בבקעה וחרש בהר ונשבר הקנקן חייב לדוש בקטנית ודש בתבואה פטור בתבואה ודש בקטנית חייב שהקטנית מחלקת אמר הר"ם קנקן שם המחרשה ואמרו פטור ר"ל שלא ישלם השוכר לבעל הפרה אלא האומן שחרש והיה תופש המחרשה ושברה הוא ישלם לבעל הפרה:

אמר המאירי השוכר את הפרה לחרוש בהר וחרש בבקעה ונשבר הקנקן והוא ראש המחרשה העקום החופר את הקרקע פטור השוכר שהרי כל שכן שהיה נשבר בהר אבל שכרו לחרוש בבקעה וחרש בהר ונשבר הקנקן חייב השוכר ולפי מה שיתבאר בגמרא שבירת הקנקן אינו אלא בפשיעה ומאחר שכן אף בלא העברת דעת בעלים יש כאן חיוב אלא שהיה מנהגם שהמשכיר את הפרה לחרוש היו נשכרין עמה צפרה וכליה ושני עבדים אחד לתפוש בידו המרדע לנחץ בו השוורים והוא הנקרא מלמד הבקר לכוין הפרה לתלמיה ואחד שתופש בידו המחרישה לשמרה שלא תתעות אילך ואילך ואם לא שנה כלל אלא ששכר לחרוש בהר וכן עשה ונשבר הקנקן השוכר פטור בלא ספק אבל בעל הפרה חוזר בדמי קנקן על אחד משני אלו ונחלקו בגמ' על איזה מהם יש מהם שאמר שהתופש את המרדע הוא הפושע והוא שאמרו דנקיט פרשא משלם שנעצה יותר מדאי והבהילה ועל שם מעשה הנעיצה הוא קורא אותו בלשון פרשא מלשון כצפעוני יפריש וכן מלמד הבקר תרגומו בפרשת תורא ויש שאמרו שהתופש את הכלי משלם שלא שמרה מעוות והעות הוא סבת השבירה והוא שאמרו דנקיט מנא משלם וכן הלכה נמצא בשלא שינה שהשוכר פטור ודין בעל הפרה עם זה שתפש את המחרישה ואם היתה הקרקע עשויה מעלות מעלות אף התופש את המרדע חייב מפני שהרבה היה להם להזהר ואף בששנה שני אלו מ"מ לא נמלטו מפשיעה ואם שכרה לחרוש ב"ר וחרש בבקעה שאמרו עליה שהשוכר פטור דין בעל הפרה מ"מ עם שני אלו שחרשו וגובה מהם דמי קנקן ואם שכרו לחרוש בבקעה וחרש בהר שביארנו עליה שהשוכר חייב דין השוכר מ"מ לחזור בו על אחד משני אלו על הדרך שהזכרנו אם יש להם לשלם ויש מי שפירש שהעבדים פטורים מן הסתם שאין כאן פשיעה ומחמת מלאכה הוא וכשחייב השוכר אינו חוזר עליהם ומ"מ אם אירעה להם פשיעה שעל ידה נשברה חייבים וכן כשלא שינה אין העבדים חייבים אלא אם כן בפשיעה אבל מן הסתם אין אומרים שלא נשברה אלא בפשיעה וזה ששאלו בגמ' היכא דלא שני מאן משלם פירושו היכא דלא שני ואירעה להם פשיעה שעל ידה נשבר הקנקן מי משלם משני אלו ועל הדרך שביארנו וכן הדברים נראין:

שכרה לדוש בקטנית ודש בתבואה והוחלקה פטור שאם הוחלקה בתבואה כל שכן שהוחלקה בקטנית שכרה לדוש בתבואה ודש בקטנית והוחלקה חייב שהקטנית מחלקת:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא יתר ממה שלא ביארנו מהם במשנה אלו הם:

המוכר פרה לחבירו והתחיל מספר בגנותה וגלה ללוקח עליה הרבה מומין דרך ליצנות כאדם האומר אינה שוה כלום אלא שאם תרצה בה כך וכך תשלים עליה ובאותם המומין שמנה הבליע בהם אחד שהוא בה ואף הוא סבור לומר שאחר שהזכירו לא יהא מקח טעות בא עכשו ללמדנו שזה מקח טעות שמאחר שזה ראהו מאריך בספור הרבה מומין שאינן בה היה סבור שאף הכל לא אמר אלא דרך ליצנות והרי זה מקח טעות מעתה אמר לו פרה זו נשכנית היא רבצנית היא בעטנית היא אינה סובלת משא והרבה כיוצא בדברים אלו ונמצא שיש בה אחד מאלו שהזכיר הרי זה מקח טעות הואיל ואין בה הרבה מאותם המומים שהוא מזכיר אף הוא היה סבור על זה שלא היה שם הא אם היו בה כל אותם המומין אין זה מקח טעות ואי אפשר לומר לו סבור הייתי שדרך ליצנות היית אומר כך הזכיר לו זה המום לבד בפרט ובכלל ספר לו שהיא בעלת מומין הרבה וראה שאין שם שאר מומין הואיל ומ"מ מום זה הזכיר לו בפרט אין זה מקח טעות וכן הדין במוכר שפחה לחברו וכיוצא באלו מכאן כתבו גדולי המחברים שהמוכר חפץ לחברו במאה דינרין ואמר לו חפץ זה אינו שוה אלא זוז אחד על מנת שאין לך עלי אונאה יש לו עליו אונאה וכבר כתבנוה בפרק הזהב נמצא שזה שאמרו כאן סנפו בין המומין פירושו שחבר מום זה בדבריו עם שאר המומין שלא היו שם ויש מפרשים סנפו בין המומין שלא הזכירו וכן פירשו מום זה ומום אחר בדרכים אחרים ועיקר הדברים כמו שכתבנו:

המשנה הרביעית והכונה בה בביאור החלק השלישי ואמר על זה השוכר את החמור להביא חטים והביא שעורים תבואה והביא תבן חייב שהנפח קשה כמשאוי להביא לתך חטים והביא לתך שעורים פטור ואם הוסיף על משאו חייב כמה יוסיף על משאו ויהא חייב סמכוס אומר משום ר' מאיר סאה לגמל ושלשה קבין לחמור אמר הר"ם כשפסק עמו להביא חטים והביא עליו שעורים חייב לפי שהמשא של שעורים כמשא של חטים והנפח יותר ואם הביא עליה פחות ממשקל שעורים ואע"פ שמדתו יותר ממדת החטה פטור לפי שלא יהא הנפח יותר אלא כשיהיה המשקל במשקל שלשת קבין לחמור וסאה לגמל הוא חלק משלשים על מה שפסק עמו חייב ואם הוסיף פחות מזה אינו חייב כלום אלא נותן שכר על הנוסף בלבד ואינו חייב לשלם לפי שהלכה כסמכוס:

אמר המאירי השוכר את החמור להביא עליה חטים והביא עליה שעורים באותו משקל בעצמו ונמצא ממשא של חטים למשא של שעורים כל שהוא במשקל שוה יש למשא השעורים תוספת הנפח והנפח קשה ומקלקל את החמור ומתוך כך חייב וכן שכרה לשעורים והביא עליה תבן במשקלה חייב מפני שהנפח קשה כמשאוי ופירשו בביאורו בגמ' לדעת רבא למשאוי תנן תיקלא כתיקלא וניפחא תוספת ר"ל שכל שהתנה משקל ידוע בחטים והביא שעורים שהם קלים מהם באותו משקל בעצמו כגון שהוסיף בהם אחד מחמש עשרה והוא שהתנה בלתך חטים שהוא ט"ו סאין והביא שעורים שש עשרה סאין שהוא משקל לתך חטים הרי הנפח נעשה תוספת וחייב אם מתה ומ"מ כל שפוחת המשקל מעט אין הנפח נעשה תוספת ואם התנה בלתך חטים והביא שעורים לתך וחצי סאה או ארבעה קבין פטור ואין אומרין שהנפח קשה כמשוי ר"ל ניפחא כתיקלא והוא שאם התנה בלתך חטים והביא לתך שעורים שנאמר הואיל והם נפוחים יותר מן החטים אף מדה במדה שוים הם אע"פ שאין המשקל שוה ויש מצרפים בטעם זה אחר שהם גדושות ומפני שהשעורים מקבלים גידוש יותר מן החטים והוא שהם היו נוהגים למכור במדה גדושה ותוספת גודש השעורים עם הנפח שלהם עושה אותם שוים עם החטים אף מדה במדה אע"פ שאין המשקל שוה ושאם הוסיף על לתך השעורים שלשת קבין יהא כאלו הביא לתך חטים כמו שהתנה שאם הוסיף עליהם שלשה קבין חייב כמו שיתבאר אלא אינו חייב עד שישוה את משקלם על הדרך שביארנו:

שכרה להביא לתך חטים והביא לתך שעורים פטור ומ"מ נותן שכרו משלם ואינו מנכה לו מצד מה שלא הוכחשה הבהמה כל כך ואם הוסיף על משאו חייב ותוספת זו לדעת רבא סאה שהושוה בה משקל זה למשקל מה שהתנה ולדעת אביי שלשת קבין כמו שביארנו שהוא שונה קשה כמשאוי והלכה כרבא:

וכמה יוסיף על משאו ויהא חייב וכו' פירושה לדעת רבא שלא שינה ממין למין אלא לתך חטים התנה ולתך חטים הביא והוסיף על המשא בכמה משא הוא חייב ואמר על זה סאה לגמל ושלשת קבין לחמור ר"ל שכל שהתנה במשא והוסיף עליו כשיעור זה או שהתנה בחטים והביא חטים ולא התנה כמה שהדבר מסור למנהג המדינה והוסיף כשיעור זה ר"ל סאה לגמל שמשאו כור ושלשת קבין לחמור שמשאו לתך ונמצא התוספת אחד משלשים במשא ומתה חייב פחות מכן פטור אלא שמ"מ כתבו גדולי המחברים שנותן שכר התוספת:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא כך הוא: