מאירי על בבא מציעא טו

יתבאר מסוגיא האמורה למטה בפרק זה שאם שטר זה הנמצא אין בו קנין יש לחוש בו חששא אחרת והוא לשמא כתב בניסן ולא לוה עד תשרי הא בשטרי אקנייתא אין לחוש כן שהרי מזמן הקנין טורף כמו שבארנו במסכת ראש השנה ומ"מ בכתובה אין לחוש לכך שאין דרך לכתוב כתבה אלא משעת נשואין:

המגביה מציאה לחברו ר"ל במצות חברו כגון ראובן שאמר לשמעון הגבה מציאה זו לעצמי והלך לשם בשליחותו והגביהה קנה חברו המשלח ואם נמלך שמעון אחר הגבהתה לזכות בה לעצמו ולדון בעצמו כן מאחר שלא באה עדין ליד ראובן הרי היא גזלה בידו שמאחר שהגביהה סתם במצות ראובן הרי היא כמו שהגביהה ראובן עצמו ואין צריך לומר שאם בא אחד מן השוק לזכות בה ולחטפה מהם שהיא גזלה בידו ויצא לנו דבר זה ממה שאמרו במשנה השניה שנים שהיו רוכבין על בהמה וכו' ובזמן ששניהם מודים חולקים שלא בשבועה שנתברר לך ממנה שאם אמר ראובן אני הגבהתי מחצית הטלית לעצמי ומחצית לצורך חברי שצוני בכך וכן שמעון אומר כיוצא בו חולקים בלא שבועה ואלו אמרנו שהגבהה שאחד עושה בשביל חברו אינה הגבהה נמצא זה הטלית אינו מוגבה כלל והרי הוא כאלו מונח על גבי קרקע ולא קנה אחד מהם אלא שלמדנו שהמגביה מציאה לחברו קנה חבירו על הדרך שביארנו:

האומר לשלוחו צא וגנוב פטור המשלח שאין שליח לדבר עברה ושותפים שגנבו חייבין בכפל אבל בתשלומי ארבעה וחמשה יש צדדין שהם חייבין ויש צדדים שהם פטורין וכבר כתבנוה בפרק מרובה:

חרש ופקח שהגביהו מציאה מתוך שלא קנה חרש לא קנה פקח שאע"פ שאמרו על החרש שתקנו לו לזכות במציאתו כבר הוזכר טעם הדבר במקומו דלא ליתי לאינצויי ובזו הואיל והפקח מוחל על כבודו ואינו קונה אין טענה עוד לחרש הא חרש שמצא או שני חרשים שמצאו זכו במציאתם מדברי סופרים מן הטעם הנזכר: