מאירי על בבא מציעא טז

החורש בשור וחמור והוא הדין לכל בהמה טהורה עם טמאה לוקה מן התורה ולא סוף דבר חורש אלא אף הזורע בהם או המושך בהן את הקרון או שמנהיגן על איזה צד קרון שהיו שור וחמור מושכין אותו אף היושב בקרון לוקה וכן פסקו גדולי המחברים ואע"פ שלא הנהיג שהבהמה מרגשת בישיבתו והולכת ונמצא שישיבתו גורמת לבהמה שתמשוך וכן אם היה שם אחד יושב בקרון ואחד מושך או מנהיג שניהם לוקין כדין שנים או אף מאה שהנהיגו כאחד שכלם לוקין ומכאן אני אומר שהלכה רכוב לחודיה קני שהרוכב הוא בדמיון היושב והרי חייבנוהו לענין כלאים ומ"מ אותם שפוסקין ורכוב לבדו בלא הנהגה אינו קונה אף הם פוסקים לענין כלאים שאין היושב חייב ולא יראה כדבריהם:

לדעת האומר שאין הרכיבה קונה פירושו אפי' עם תפישת המוסרה בידו והוא ראשים היוצאים מפרומביא שבפיה שתפיסת המוסרה אינה כלום בלא הנהגה ולא זכה בה אדם לא במציאה ולא בנכסי הגר ולא סוף דבר באלו אלא אף מחברו במקח וממכר לא קנה שהרי הבהמה אינה נקנית במסירה אפילו הגסה ומ"מ דבר הנקנה במסירה כגון ספינה אם היו שם דברים העשויים למסרה אינו צריך למסור גוף הספינה אלא דיו במסירת אותו דבר העשוי למסירה במקח וממכר שהרי בכאן לדעת מה שהיינו סבורים שהבהמה נקנית במסירה היינו אומרים בו שמחברו קנה ולא היינו צריכים למסירת ראש הבהמה או גופה ומעתה הוא הדין בספינה אם יש שם דברים העשויים להנהיגה בהם ולמסרה הא במציאה ונכסי הגר לא קנה עד שימסור חלק מגופה של ספינה: