מאירי על בבא מציעא קמח

כבר ביארנו במשנה שכל שיצא השער פוסק על השער הגבוה ואם הוזלו נותן לו המוכר כשער של עכשו עד תשלום דמיו ואם חזר בו מוכר מקבל מי שפרע ואם לא פסק על שער הגבוה והוזלו נותן לו כשער שלקח בו ואם היה הלוקח חוזר בו מקבל מי שפרע ואין אומרים שדעתו היה על שער הזול בד"א שפסק זה על דעת עצמו אבל אם היה שליח ששלחו בעל הבית לפסוק לו על הפירות ולא פסק כשעור הגבוה והוזלו והמשלח אינו רוצה לקבל אלא כשער הזול אף השליח חוזר ואין כאן מי שפרע לא לשליח ולא למשלח לא לשליח שהרי רוצה הוא לעמד בדבורו אלא שהמשלח מעכבו ולא למשלח שהרי יכול לומר לתקוני שדרתיך ולא סוף דבר כשידע המוכר על זה ששליח הוא אלא אפילו חשב עליו שלעצמו הוא לוקח הואיל ומ"מ נתברר אח"כ שבשליחות אחרים לקח והוא שאמרו כאן ותיפוק ליה דשליחא שווייה כלומר שבודאי אין אדם לוקח תכשיטין הצריכים לארוסתו על ידי עצמו ומה שאמרו הלוקח כלים מבית האמן כדי לשגרם לבית חמיו אותם הדברים נאמרו בסבלונות שהוא משלח אבל דברים הנקחים דרך תנאי ומן הנדוניא דרכם היה ליקחם על ידי אחד מבית הכלה מפני שהוא מתירא שמא אם יקחם הוא שלא בידיעתם לא יהו מתפייסים בהם ותירץ בתגרא דזבין ומזבין ואינו מקפיד בכך שאם לא יתפייסו מהם אף הוא לוקח לרצונם ומוכר את אלו כך יראה לי בפירושו:

ויש שואלין והלא בפרק גט פשוט אמרו במי שנתן מעות לשלוחו לקנות לו קרקע וקנאו שלא באחריות שהלוקח ר"ל השליח מעכבה לעצמו שלא באחריות וחוזר ומוכרה למשלחו באחריות ואף בזו היה לנו לומר שיעכב הוא לעצמו כשער המקח וישלים הוא לשולחו כשער של עכשו אם הוזלו או יקבל עליו מי שפרע ותירצו בה שלא הודיע זה למוכר שהוא שליח וזו השנויה כאן בשהודיעו שהוא שליח ועל דעת כן מכרה לו ויודע הוא שהמשלח יכול לומר לתקוני שדרתיך וכו' ואע"פ שזה טעם נכון בזו אין אנו צריכים לה ואף בשלא הודיעו חוזר כמו שביארנו שאין מי שפרע למי שרוצה לעמוד בדבורו אלא שאחר מעכבו ואינה דומה לאותה שהזכרנו שמאחר שקנאה בפירוש המכר קיים על כל פנים ואפילו הודיעו אבל זו שאין כאן קנין גמור אלא למי שפרע אף בלא הודיעו אין כאן מי שפרע שהרי אינו חוזר בדבורו:

גדולי הפוסקים נוטים לדעת אחרת לומר שכל שלקח בשליחות ולא שינה בשליחותו על השולח לקבל כל מה שעשה והמשלח מקבל עליו מי שפרע ואין אומרין לתקוני שדרתיך הואיל ולא שינה בשליחותו ואינו דומה לאותו שלקח שלא באחריות מפני שזה פושע היה שהתנה בפירוש שלא באחריות הוא לוקה שאלו לקח בסתם היינו אומרים אחריות טעות סופר הוא אבל זה שלקח בסתם ולא הלך אחר ניגרי ברייתא לפסוק כשער הגבוה אין זה פושע נמצא שהלוקח על ידי שליח לדעת ראשון אין אחד מהם מקבל מי שפרע הואיל ויש לומר בו כלל לתקוני שדרתיך וכו' ולדעת שני המשלח מקבלו אם לא שינה ודוקא בשליח גמור אבל אם אינו שליח גמור אלא שמסר מעות לתגר שהוא רגיל ליקח לעצמו וכשאדם אומר לו הריני צריך לדבר פלוני הוא לוקח מעות וקונה לעצמו ומראה להם ואם נאה להם לוקחים וזה מסר על דעת כן מעות לתגר ולקח לו התגר וחזרו בהם אם התגר חוזר מקבל מי שפרע מצד המוכר ואם המשלח חוזר מקבלו מצד התגר ועל דרך זה אתה מפרש ותיפוק לי דשליחא שוייה:

גדולי המפרשים נוטים לומר שכל שהשליח משנה בשליחותו שליח משלם ומעשה קיים ואף בקצת שנוי כגון מה שהתבאר בכתבות בזה שאמרו לו הב שטרא והב זוזי והיפך ומסר המעות קודם שיקבל השטר שחייבוהו לשלם אבל כל שאין שם שנוי כלל ויש שם דבר שהורע בשליחותו מעשיו בטלים לגמרי בטלים הם אצל המשלח שהרי לתועלתו שלחו ולא נתקיימו אצל המוכר שהרי מ"מ לא שינה בשליחותו ואין להפסדו בכלום והוא שאמרו באלמנה שמכרה שוה מנה ודינר במנה שמכרה בטל ושליח כאלמנה וכן באחים שחלקו שהם בדיני אונאה שאם מנו שליח על כך אין המקח נקנה כלל ולדעת זה מה ששאלו בכאן באחד שפסק על תכשיטי ארוסתו ולא פסק כשער הגבוה והוזלו דתיפוק לי דשליח שוויה פירושו שיהו מעשיו בטלים לגמרי ואין כאן מי שפרע לאחד מהם:

גאוני הראשונים שבספרד פירשו ותיפוק לי דשליח שוייה חתן זה לחמיו לקנות לו והואיל ומשך משעת היוקר אם הוזלו לבסוף לצרך חתן הוזלו והרי חמיו של זה משך בשליחותו וכל שמשך שלוחו בשבילו קנה ותירץ על חמיו שתגר היה ולקחן לעצמו ואם היה יכול למכרן ביותר מוכרן ואע"פ שאין פירוש זה נכון למדת מדבריהם שכל שמשך שלוחו בשבילו קנה:

כבר ביארנו בפרק הזהב שזה שאמרו מעות אינן קונות אלא שמקבל עליו מי שפרע לא סוף דבר בשחזר בו שלא בסבה כגון שלא נשתנה השער אלא אף בחוזר מחמת שנוי שער וכן לענין גמר המקח בדברים שיש בו חסרון אמנה אין בו חלוק בין נשתנה השער ללא נשתנה ויש חולקין בזו כמו שביארנו שם:

טלית קונה דינר זהב ואין דינר זהב קונה טלית שהזהב אצל מטלטלין מטבע הוא ויש חולקין בה וכבר ביארנוה בפרק הזהב:

המשנה העשירית והכונה לבאר בה ענין החלק השמיני והוא שאמר מלוה אדם את אריסיו חטים בחטים לזרע אבל [לא] לאכול שהיה רשב"ג אומר מלוה את אריסיו חטים ביוקר והוזלו או בזול והוקרו נוטל מהם כשער הזול לא שהלכה כן אלא שרצה להחמיר על עצמו אמר הר"ם ובלבד שיהא המנהג באותו מקום שיתן האריס הזרע שהרי בעל השדה עושה עמו חסד במה שמלוה לו אבל אם היה המנהג שיתן בעל השדה הזרע אסור להלוותו חטים בחטים אלא אם האריס הזורע לא התחיל עדין בעבודות השדה אבל אם עבד בשדה שום עבודה ואפילו דבר מועט אסור שילוה לו לפי שכבר נתקיימה האריסות ולא יוכל בעל השדה לסלקו מן האריסות ונתחייב לתת הזרע ר"ל בעל השדה:

אמר המאירי מלוה אדם את אריסיו חטים בחטים לזרע אבל לא לאכול ר"ל שאע"פ שנאסרה סאה בסאה מלוה אדם לאריסיו לצורך זריעה ויכול האריס לפרעם לו אע"פ שהוקרו ודבר זה פירשוהו בגמ' בדרך זה שאם היה המנהג במקום זה שהאריס נותן הזריעה ואריס זה אין לו עכשו במה לזרוע והרי ביד בעל הקרקע לסלקו כל זמן שלא נתן בין שירד אריס זה לעבודת הקרקע בין שלא ירד מותר להלות לו סאה וליטלה לגרן שעל דעת זה הוא יורד לעבודת הקרקע שיטול מחצה פחות סאה ומ"מ אם נהגו במקום זה להיות בעל הקרקע נותן את הזרע אם לא ירד עדין והתנה עמו שיתן האריס את הזרע שלא כדרך האחרים מותר אף הוא על דעת כן ירד ואם ירד על דעת אנשי העיר ואח"כ התנה עמו כן הרי על דעת מחצה לגמרי ירד והרי זה סאה בסאה ואינו מלוהו אלא על הדרכים שהותרה בהם הלואת סאה בסאה כמו שהתבאר וכן אסור להלוותם לאכל כשאר בני אדם וכשהיה רשב"ג מלוה אריסיו וכו' כלומר שהוצרכנו במשנה זו ללמוד היתר זה מפני שהיה רשב"ג מחמיר בכך ליטול מהם כשער הזול אם הוקרו ואין הלכה כן אלא כתנא קמא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה וגדולי המפרשים כתבו דוקא שלא זקפן עליו במלוה אלא שבעל הבית נוטלה מן הגרן אבל אם זקפן עליו במלוה וקבע לו זמן לגרן אם הוקרו אסור כדין סאה בסאה:

וענין סאה בסאה פירשו בה בגמרא שאם הלוה סאה וקצץ לה דמים נוטל דמים שקצץ שזה מכר הוא ובין הוזלו בין הוקרו נותן דמים ואם לא קצץ דמים אלא סאה בסאה גמורה אם הוזלו נותן חטיו ואם הוקרו נותן דמיהם בשעת המקח אלא אם כן הלוהו על שער שבשוק או על אחד מן הדרכים שסאה בסאה הותרה בהם:

המשנה האחת עשרה והיא גם כן מענין החלק השמיני והוא שאמר לא יאמר אדם לחברו הלויני כור חטים ואני נותן לך לגרן אלא אומר לו עד שיבא בני או עד שאמצא המפתח והלל אוסר וכך היה הלל אומר לא תלוה אשה ככר לחברתה עד שתעשנו בדמים שמא יוקירו חטים ונמצאו באות לידי ריבית אמר הר"ם אין הלכה כהלל אלא לווין סתם ופורעין סתם ובלבד שיהא אצלו כל שהוא מאותו המין או יקח ממנו על שער שבשוק אבל אם היה אצלו ולא פירש עליו אם הוקרו החטים יפרע כמו שהיה שוה בשעת ההלואה ואם הוזלו יפרענו כשיעור מה שהלוה לו:

אמר המאירי לא יאמר אדם לחברו הלויני כור חטים ואני אעלה לך בגרן ר"ל שאין לו עכשו ומיעד לו זמן לגרן שכל שאין לו אסור אלא אם כן על שער הקבוע כמו שהתבאר אבל אם יש לו אומר הלוני עד שיבא בני או שאמצא מפתח וכן הלכה וגדולי המחברים פירשו שאפילו יש לו כל שאמר לו לגורן או שנקבע לו זמן אסור ויש חולקין בה כמו שכתבנו למעלה:

לא תלוה אשה ככר לחברתה עד שתעשנה דמים שאם הוקרו תשלם לה כמה שקצץ בה ואין הלכה כדבריו והככרות הואיל ודבר מועט הוא ואין הלואתם מצויה אלא ליום או יומים אין לחוש בהם לשנוי שער ועוד שהרי מצויים אצל הכל והרי הוא כיש לו ולא עוד אלא שאף הקמח נדון כיש לו שאין מחוסר אלא שתים שהרי אף סאה בסאה אינו אלא איסור חכמים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן: