מאירי על בבא מציעא קמה

היה מוליך פירות ממקום הזול למקום היוקר ואמר לו חברו תנם לי בכאן ואני אעלה לך לזמן פלוני פירות כמותן שיש לי שם אם יש לו כמו שהוא אומר מותר אע"פ שפירות בזול נוטל ופירות ביוקר נותן שאין אלו אלא חלפין ואפילו נמלך הלוקח להביאם שם ואחריות הדרך עליו מותר אבל אם אין לו אסור הואיל וקבל עליו ליתן לו במקום היוקר ויש מפרשים אפילו לא היו שם ביוקר שהרי זה כסאה בסאה ואין לו:

החמרים מעלים במקום היוקר כמקום הזול ואין חוששין ודבר זה פרשו גדולי המחברים שהחמרים המוליכים סחורה ממקום הזול למקום היוקר כשמגיעים למקום היוקר וכלתה להם פרוטה מן הכיס ואין רוצים לפתוח שקי סחורתם עד שיודעו להם הקונים הולכים אצל תגר ואומרים להלוות להם די צרכם עד שיגיע זמן פתיחת שקיהם למכור והם יעלו לו כשיעור פלני מסחורה זו כשער זולי מקום שיצאה סחורה זו משם ואמר על זה שמותר אע"פ שאין זה פסיקה על המעות לגמרי כדי להתיר ביש לו אלא הלואה גמורה היא אעפ"כ מותר מפני שלא מכרו לזה בזול מצד הקדמת המעות אלא שיעזרם במכירתם ויודיע להם השער בכל הסחורות ואפילו היה זה שמכרו לו תגר חדש שאינו בקי בשערי המדינה מ"מ מתכונים הם בו שיעזור להם אחר שמכרו לסחורה שרוצים לקנותה בכאן שתמכר להם בזול שהתגר נעשה הרבה פעמים סרסור או שאף הוא ימכור להם בזול סחורה שבידו למכור ולפירוש זה מה שאמרו אח"כ בסורא אזלי ארבעה וכו' הוא דין אחר ושמועה בפני עצמה:

יש מפרשים בזו דרך אחרת והוא שהחמרים משתכרים בתבואה ומביאין אותה ממקום הזול למקום היוקר וכשהם רוצים לילך במקום הזול לפעמים אין להם במה לקנות ואמר שמותר להם לילך אצל עשירים שבמקום היוקר שילוו להם מעות עד זמן שיוכלו לבא למקום הזול ולקנות ולחזור למקום היוקר ולמכור על מנת שמתבואה שיביאו יתנו להם כור תבואה כשער מקום הזול ואע"פ שאף אחריות אותו הכור עליהם שעל ידי זה שמעם הולך ונקראים סוחרים וגורם להם שיהו מוציאין בהקפה ואפילו היו מביאים לו מיד שלא בשום המתנה אלא מיד כמכר גמור היה נוח להם בכך ואפילו בתגר חדש כן או שמא הואיל ובני מקום הזול שומעים עליהם שהם צריכים להחזיר כשער הזול מוכרים להם בזול יותר כדי להרויחם מיהא איזה ריוח אלא שטעם זה אינו מספיק בתגר חדש שאינו נכר ואין מאמינין בו שכן ולפי' זה מה שאמרו אח"כ בסורא אזלי ארבעה וכו' הוא נמשך לשמועה זו והוא שאם עשו בדרך זה אלא שהיה אחריות הדרך על אלו שממציאים המעות אפילו לא היה שם אחד מטעמים אלו שהזכרנו והם זכיה לשם והגעה להקרא סוחר או עזר קנין שאר סחורות והם נקראים בתלמוד גלויי תרעא ואוזולי גביה מותר לגמרי בלא שום פקפוק ומ"מ אדם חשוב ראוי לו שיהא מתיר להם פיסת יד במקצת הריוח מעשה היה באחד מן הגדולים שהיה שער התבואה הולך בעירו ארבע בסלע ובאחד מסביבותיו שש בסלע והיה מוסר מעות לחמרים ומקבל עליו טרח הדרך ונוטל מהם חמש בסלע:

דברים אלו לא הותרו אלא בפירות שהם מצויים תמיד וראוי לומר בהם אחת מסבות אלו שהזכרנו ומטעם זה הותרו אף בשאחריות הדרך עליהם וכן הדין בכל סחורות הרגילות אבל שאר סחורות שאינן רגילות כגון גרוטאות וכלי פשתן שהגרוטאות אין אדם רגיל בהם בסחורה וכן כלי פשתן מפני שכלי פשתן רוב בני אדם עושין מהם בבתיהם ומאחר שאינן רגילות אין בהם טעם גלויי תרעא ואוזולי גביה ואסור אלא אם כן יקבל הוא עליהם אחריות הדרך ויש מפרשים בדרך אחרת וזה עיקר:

אסור לקנות פרי הכרם בעוד שהוא סמדר או בוסר ליטלו אחר שיגמר ויתבשל ואע"פ שעומדות באחריות הלוקח שהרי זה מוכר לו בזול להקדמת מעותיו ואין לומר שיהא זה נקרא יש לו שהרי צריכים לקרקע עד שאלו אדם נוטלם עכשו נפסדים לגמרי וזהו הנכלל בשמועת פרדיסא האמורה כאן ומה שאמרו בה ומודה רב בתורי דנפיש פסידיהו פירשו בה גדולי המחברים שאם קנה עגל בזול על מנת שיהא אצל הבעלים עד שיגדיל הואיל ואם מת או כחש ברשות לוקח הוא אין כאן רבית ואע"פ שאף פרי הפרדס ברשות בעלים ושמא ילקה בברד וכיוצא בו מ"מ אין ההפסד מצוי שם כמו שהוא נמצא בעגל וכיוצא בו שהמיתה והכחש מצויים תמיד ושמא תאמר מה בין פסיקת פרי הפרדס לפסיקה על הדלועין והקשואים ליתנם להם כשיגדילו שמותר יראה לי שהדלועים והקשואים ראויים לאכילה מעתה ואין שם חידוש אלא תוספת הבא מאליו והרי הוא כעד שיבא בני או שאמצא מפתח אבל הבסר והסמדר אינו ראוי למה שהפרי המבושל ראוי כלל ויש מפרשים שלא קנה זה הענבים לכשיתבשלו אלא היין היוצא מהם וקנה המשאוי בכך וכך ואין עליו אחריות אלא בחשיבות היין או פחיתותו והוצאת הבצירה הא אם לקתה ונפסדו הענבים אף הוא חוזר וגובה מעותיו ומה שאמר ומודה רב בתורי דנפיש פסידיהו פירשו בו במקום שמביאין הענבים בעגלה ומוליכין העגלה בשורים ומוליכין אותם בין שורות הכרם והדבר מצוי להיות רגליהם מתקלקלים תמיד ונמצא שהזול מתפרנס אצל זה בהפסד השוורים ואינו בא מחמת ההקדמה:

אלו שמקדימין לבעל הכרם מעות על הזמורות ועל השריגים בזול קודם הבציר ליטלם אחר שיכרתו וייבשו שהם ביוקר אסור אף אלו אין דומות לדלועים וקשואים שאי אפשר לזמרם עכשו ומ"מ אם הפכו בהם בשעת המקח כשהם מחוברים הרי הוא כקונה מעכשו אילן לזמורותיו ומותר ודין זה הוא שנכלל בשמועת הני דמשבשי שיבשי וגדולי הצרפתים פרשו בה בעלי בתים המלוים תבואה לאריסיהם לזרע ופורעים אותם לגרן והרי הוא סאה בסאה והתירוה בתנאי זה שיסייעו מעט בגוף הקרקע בחריש ובקציר שיהיו נראין כמלוים לעצמם:

שומרי השדות היו נותנין שכר ידוע מכל שדה ושדה והיה זמנם ליפרע בתחלת הקציר וכשהיו מגיעים לזמנם לא היתה פרוטה מצויה לבעלי קרקע והיו פוסקין להם במעות שכרם תבואה לסוף הקציר בזול והרי שלא יצא השער והרי גם כן שאין לו תבואה שהרי תחלת הקציר היא ונמצאת שכירות זו מלוה אצל בעלי קרקע והרי זה פוסק שלא כדין כיצד יעשו ויהיו מותרין בכך כשיבאו לגרן יהו מתעסקים עמהם במלאכות הקציר עד שיראו כנשכרים להם עד סוף הקציר ושאין זמן השכירות עד סוף הקציר ואותה שעה הרי יש לו ופוסקין עמהם:

בעלי גנות שמוסרין גנותיהם לאריסים לעבדם בתורת חכירות ונותנין להם דבר ידוע ד' סלעים בשנה והיה מנהגם לסלקם מניסן לניסן וכשמסלקין אותם נסתלקו מכל פירות הגן הואיל ומחברות הן והיה הכל חוזר לבעל הגן ואמר לו חכיר זה לבעל הגן המתן לי שלא להסתלק עד אייר שיהו כל הפירות ראויות ללקט ולמכור וכן המתן לי ממעות השכירות ואוסיף לך חכירותך שני סלעים או כמה שיתנה מותר שאין זה שכר המתנה אלא שכירות החדש כמתחלה ואע"פ שמתנה לו המתנת הד' סלעים אין זה אלא כמשנה זמן שכירותו ופורע הכל לזמן שקבע עכשו: