מאירי על בבא מציעא קמ

המשנה השביעית והכונה לבאר בה ענין החלק הששי בביאור מי שמותר להלוותו או ללות ממנו ברבית ואמר על זה אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא רבית אבל מקבלין צאן ברזל מן הגוים ולווין מהם ומלוין אותם ברבית וכן בגר תושב אמר הר"ם צאן ברזל הוא שיתנה עמו שלא יהא הפסד עליו וכבר פרשנו ענין זה הלשון בכתובות:

אמר המאירי אין מקבלין צאן ברזל מישראל וכבר ביארנו למעלה ענין צאן ברזל כגון שיאמר לו הילך מאה צאן שוות מאה סלעים הטפל בהם למחצה שכר גזה וולדות וחלב על מנת שתעמידם אצלי במאה סלעים אם מתו או הוכחשו או הוזלו ויש מפרשים בו שכל הפירות למקבל ונותן לו בשכרן עשר סלעים בכל שנה או כמו שיתנו ביניהם ואע"פ שנראה כשוכר הואיל וכך מקבל איזה דבר להטפל בו בתורת עסק כל שחייב באחריותו נקרא מלוה ואין שכירות אלא בדבר שמשתמשין בגופו כגון פרה לחרוש והדומים לזה נמצא עכשו שהכל מלוה ושכר מעותיו הוא נוטל ודבר זה לא הוצרך להשמיענו אלא להתירה מן הגוים בא ללמדה ואע"פ שגדולה הימנה מותרת בהם זו ואין צריך לומר זו שנה במשנתנו ויש מפרשים מפני שצד התר אחר יוצא ממנה והוא ממה שאמרו שאין מוכרין בהמה גסה לגוים ושמא תאמר בקבלת צאן ברזל כשלו היא וכשמחזירה לגוי הרי הוא כמוכרה מתחלה בא ללמד שמותר ואח"כ בא להשמיענו היתר רבית גמורה לגוי ואמר לווין ומלוין להם ברבית ולא סוף דבר גוי גמור אלא אף בגר תושב והוא גוי שקבל עליו שבע מצות ואע"פ שאתה מצוה להחיותו:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה:

המשנה השמינית והכונה בה ככונת משנה שלפניה מלוה ישראל מעותיו של נכרי מדעת הנכרי אבל לא מדעת ישראל אמר הר"ם ומה שאמר מלוה ישראל מעותיו של נכרי הוא כגון שהגוי נתן לישראל מעות ברבית וכשירצה להחזירם לגוי אין ראוי שיתנם לישראל אחר ויאמר לו תעלה לגוי כדרך שאני מעלה לו אלא צריך שיתן אותו ממון ליד הגוי וישוב הגוי וילוהו לישראל האחר וזהו טעם מדעת הנכרי:

אמר המאירי מלוה ישראל מעותיו של נכרי וכו' פירשוה בגמ' בענין זה ישראל זה לוה מעות מן הגוי ברבית ובקש להחזירם לו ואמר לו ישראל אחר תנם לי ואני מעלה לך כדרך שאתה מעלה לו אסור שהרי ישראל זה השני לוה אותם לגמרי מזה ומקבל לו אחריות הלואה ונותן לו רבית ואלו רצה הגוי נפרע מן הראשון מצד אחר והוא נוטל רבית מזה וזהו האמור במשנה זו אבל לא מדעת הישראל וזהו רבית קצוצה ומה שהתירו בשהוא מדעת הנכרי פירשו בגמ' כן אם העמידו אצל הגוי מותר פי' אם ישראל זה הראשון העמיד את השני אצל הגוי ואמר לו הילך מעותיך שאני מביא לך וישראל זה חברי לוקחם ומעלה לך כדרך שהייתי אני מעלה מותר ודוקא שאמר לו הגוי הניחם על גבי הקרקע והסתלק מאחריותם כאלו נתת לידי ואח"כ אמר לזה האחר שיטלם ואין צריך לומר אם נטלם הגוי ונתנם מידו לישראל חברו ואין אומרים הואיל והוא העמידו אצלו על דעתו הוא סומך וכאלו נעשה שלוחו אלא מאחר שנסתלק נסתלק אבל אם בעוד שהיו עדין בידו אמר לו תנם לו אסור שאין שליחות לגוי כלומר אין ישראל נעשה שליח לגוי להיות שלוחו כמותו והרי שהגיעו מידו ליד חברו ואסור:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בהמת ישראל שיש לגוי שותפות בה פטורה מן הבכורה אפילו לא היה לגוי אלא אחד באלף הן בפרה הן בולד הואיל ולא הובררה חלק הגוי ואם הוברר חלקו באבר אחד כגון יד או רגל וכיוצא באלו כל שאלו נחתך חלקו נעשה בעל מום פטור כמו שיתבאר במקומו:

ישראל שקבל בהמה מן הגוי למחצה שכר פטורה מן הבכורה וכן נכרי שקבלה מישראל אפילו קבלה ישראל מגוי כצאן ברזל והוא שקבלה בממון קצוב ואם פחתו פחתו לישראל אלא שחולק בשכר אע"פ שברשות ישראל הן והרי הן כקנינו פטורין מן הבכורה אף אותן שיגיעו לחלקו הואיל ואם מתו הבהמות ולא ימצא ממון אצלו הרי הוא חוזר על הולדות כעין אפותיקי שהרי אומר עליהם פרתו ילדתן יד גוי באמצע הוא ומ"מ ולדי ולדות חייבין הא כל שלא חלקו אין ברירה ואפילו ולדי ולדות פטורין:

ולדות שאמרנו שפטורין לא סוף דבר הן עצמן אלא אף כשנתעברו וילדו נקראו ולדות לענין זה שהרי כל שיש לו חלק אף באם פטורים והרי ביארנו הואיל והם אצלו אחריות כמי שיש לו חלק בהם הוא ולא נקראו ולדי ולדות עד שיולידו הולדות השניים שנסתלק אחריותו מן האמהות:

זה שביארנו שהמקבל צאן ברזל מן הגוים פטורים לא סוף דבר בשיש לבעל הבהמה חלק במחצה ולדות על שיטת הפירוש הראשון אלא אפילו היו כל הולדות למקבל ונותן לבעל הבהמות עשר סלעים בכל שנה והוא על שיטת הפירוש השני פטורין ואע"פ שאין לגוי בולדות כלום:

אע"פ שביארנו בגוי וגר תושב שמלוין להם ברבית מגזרת חכמים שלא להלוותם אלא בכדי חייו לאכילה ולא לסחורה שמא מתוך שירגיל עצמו להיות כל אומנותו בכך יבא להלות לישראל ותלמיד חכם תורתו משמרתו ואף לסחורה מותר וכן ללות מהם מותר בלא שום פקפוק ובגולה מתוך שהצרות מתגברות והשעבודים קשים הסכימו הרבה מפרשים שהכל בכדי חייו וכל שכן במקומות שאין האומנות מצויה לישראל:

הרבה אזהרות נאמרו בתורה לאיסור הרבית אף בלוה ומוסף עליהם הזהיר את המלוה בלאו הבא מכלל עשה והוא לנכרי תשיך כלומר לנכרי יש לך רשות להשיך הא לישראל לא ואע"פ שכתוב בזה לאו בהדיא לא תשיך לאחיך וכן ולאחיך לא תשיך הוסיף עליו עונש איסור עשה מכח לאו הבא מכלל עשה ולמדת מסוגיא זו שזו שאמרו בספרי לנכרי תשיך מצות עשה פירושו איסור עשה לישראל שלוה חברו ברבית ולא כדברי גדולי המחברים שמנאוה במצות עשה להלוות לגוי ברבית אלא שבא להוסיף איסור עשה לישראל וכבר הגיהו בה גדולי המגיהים וכן הענין בשמטה שגדולי המחברים מנה לנגוש את הנכרי במצות עשה לנגשו ולהצר לו ממה שאמרו בספרי את הנכרי תגוש זו מצות עשה ואינו כן אלא שבא להוסיף איסור עשה לישראל בחברו מכח לאו הבא מכלל עשה וכבר ראינו מי שהיה סבור לפרש בשני אלו עשה דוקא כדברי גדולי המחברים ומצד שהיו סבורים שאין דין לאו הבא מכלל עשה עשה נאמר אלא במקום שאין שם לאו מפורש בהדיא כגון מצרי שנתגייר והוא בתוך שני דורות וכגון בעולה לכהן גדול ואתה רואה סוגיא זו דוחה דבריהם לגמרי ואף במסכת חולין ובספרי את זה תאכלו מן הבהמה הא שאר בהמה לא נמצא אוכל בהמה טמאה באיסור עשה ואמרו שם אין לי אלא עשה לא תעשה מנין תלמוד לומר בגמל ושפן וחזיר אע"פ שיש בהם קצת סימני טהרה מבשרם לא תאכלו ואין צריך לומר שבכלל לאו זה אותן שאין בהם שום סימן של טהרה ולמדת שיש באכילתן לאו ועשה ואף גדולי המחברים הביאוה כן והדברים ברורים: