מאירי על בבא מציעא קלט

השכיר לו דבר שבמשקל כגון כלי כסף וכלי נחשת והוא מתנה להחזירם לו במשקל אע"פ שלא נתחייב בכך בכל שבא מחמת המלאכה מותר שהכלי מתקלקל כלו בתשמישו ומתישן ומזדלזל וזהו הפחת הנכלל בדמי השכירות אבל פחת חסרון המשקל הוא פחת אחר שאינו בכלל בדמי השכירות ויכול להתנות עליו ודברים אלו כלם כשאין הבעלים שם כגון שהשכיר את הספינה ולא הלכו הבעלים שם הא אם הלכו בעלים שם אינו משלם אלא שכרה אין תנאו עושהו יותר מן השואל ואם בעליו עמו לא ישלם כמו שיתבאר:

אין מקבלין נכסי צאן ברזל מישראל כגון שיאמר הילך עשרים צאן בשוה מאה דינרין הטפל בהם למחצה שכר גיזה וולדות וחלב על מנת שתעמידם אצלי במאה דינרין הן הוזלו הן הוכחשו הן מתו ואין שכר עמלו מועיל בזו ודבר זה לא הוצרך להשמיענו שהרי אף במחצה שכר ומחצה והפסד נאסר אלא אם כן בשכר עמלו כמו שביארנו במשנה כל שכן במחצה שכר וכלו הפסד אלא שבא להתירן מן הגוי ולא סוף דבר ששאר הלואות אסורות בו אלא שהתחיל בהתירות אלו עד שמנה את כלן והחל בקלה שבהם והוא אבק רבית עד שמגיע אצל התמורה כמו שיתבאר במשנה שלפנינו בע"ה:

נמצא לפי מה שכתבנו שכל המלוה מעותיו קרוב לשכר ורחוק להפסד כגון שחצי שכר שלו וכל ההפסד למקבל הרי זה רשע שהרי נעשה כלו כמלוה ונמצא חצי שכר כעין רבית רחוק לשכר וקרוב להפסד כגון שמחצה שכר למקבל וכל ההפסד שלו חסיד קרוב לזה ולזה כגון מחצה שכר ומחצה הפסד זו היא מדת כל אדם אלא שחכמים הצריכו בה שכר עמלו כמו שביארנו במשנה או בלא שכר עמל מחצה שכר ושני שלישי הפסד או שליש שכר ומחצה הפסד ורחוק לזה ולזה אינו כולל ענין אחר אלא שהוזכר בחנם דרך הזכרת חלוקות ויש מפרשים רחוק לזה ולזה שליש בשכר ושליש בהפסד ואין זה כלום שהרי טורח בשליש עסק הפקדון בחנם שהרי מלוהו שני שלישי העסק:

הסכימו הגאונים שמותר לאדם שיקבל עליו מעות חברו ושיהא כל אחריות הקרן עליו ושלא יטול כלום מן הריוח אלא שיהא הכל לבעל הממון הואיל ואין שום ריוח למקבל אין בזה רבית ומפני חמלתו עליו הוא שעושה כן ומתנה היא שהוא נותן לו:

כל מה שביארנו בקרוב לשכר ורחוק להפסד לא סוף דבר שיקבלו בעלים מחצה שכר וכל ההפסד למקבל אלא אף מחצה שכר לבעלים ושני שלישי הפסד למקבל אסור וכן ההפך ברחוק לשכר וקרוב להפסד שאין קצבה לתנאי השכר וההפסד אלא שיהא חלק ההפסד גדול לבעל העסק מחלק השכר וכן כתבוה גדולי המפרשים בתשובותיהם ובפרק המקבל יתבארו מקצת דברים בדיני העסק:

מעות של יתומים אסור להלוותם ברבית ומ"מ מותר להלוותם קרוב לשכר ורחוק להפסד והוא שאמרו בשקלים ירושלמי ר' אבא אתפקד גביה מדלא דיתמי אתא שאיל לר' מני אמר ליה אי בעית דליהוי פסידא עלך ורוחא ליתמי ולך שארי שכל אבק רבית כזה בנכסי יתומים לא גזרו:

נכסי יתומים שאין להם אפטרופוס מצד אביהם ויש להם מעות אין אומרים להעמיד מעותיהם ביד בית דין ולמסרם להם על יד על יד לצרכם שאם כן הקרן כלה ואוי לו לנאמנות המפסיד אלא מחזרין בית דין אחר אדם הגון ונאמן שונא בצע שאינו מכניס עצמו לחשד ולקבלת קללת חכמים ולא להיות סרבן לדיניהם ושיהו לו נכסים של שופי ולא של ערער ועסיקין ובית דין מוסרין לו את הממון קרוב לשכר ורחוק להפסד ואע"פ שאינו בעל ממון המיטלטל הואיל ואין בקרקעותיו ערער ועסיקין רצו בית דין להפקידם לבעל ממון המטלטל מצד שהמעות מצויות אצלו תמיד מחזרין אחר בני אדם שיש להם טמון וממון שאינו מתעסק בו כגון דהבא פריכא וכיוצא בזה ומקבלין בית דין אותו הממון במשכון ומ"מ משכונות של כלים ושאר דברים המסויימים שהם בעלי סימן אין מקבלין מהם שמא פקדון הם ויצאו בעלים ויתנו סימנן בבית דין ונוטלן ונמצאו היתומים קרחים מכאן ומכאן ואע"פ שהזהב יש בו סימן וכמו שביארנו שהמשקל סימן מ"מ אין דרך להיות הזהב הנפרך נפקד ביד אחר ולא להעמידו במקום שידי הגנב ממשמשת שם הואיל ואין בו תשמיש ושמא תאמר והלא משכונה עשו בה תקנת השוק שאם גנב ומשכן אין גנבה חוזרת אלא בדמים והבעלים דנין עם הגנב כמו שביארנו בבבא קמא מ"מ אין בית דין מכניסין עצמם לכך או שמ"מ נשבע זה שהלוה עליו כמה הלוה ואין ראוי להשביע את הבית דין ואע"פ שנאמנין בלא שבועה שמא לא ימצאו שם ואף היתומים אינן בני שבועה שאינם יודעים עיקר הענין ושמא תאמר יכתבו בית דין שטר על זה שטרא עביד דמירכס או שמא אין תקנת השוק אלא לקרן או שמא אין זה משכון הגמור ואינו אלא אחריות בעלמא ואין בו תקנת השוק:

ומ"מ יש מפרשים בזו דוקא בשזה אינו אמיד וחוששין שמא גנבו או לקחו מן הגנב בזול או נפקד אצלו אבל באמיד אף לנותן סימניו אומרין לו שזה לקחו ומ"מ אם היו מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר שאין לומר שם לקוחים הם בידו טעם זה בטל ואף בשאין עשויים להשאיל ולהשכיר יש לחוש שבעל הפקדון מסרו בעדים וכבר כתבו גדולי הפוסקים שכל שהפקיד בעדים אינו נאמן בלקוח היא בידי שלא נאמר כך אלא מתוך שהיה יכול לומר לא היו דברים וכו' ואתה צריך בזו לדהבא פריכא ולכיוצא בו על אחד מן הטעמים שהזכרנו וכל שלא מצאו בעל הממון מיהא מוסרין לבעל קרקע על הדרך שביארנו: