מאירי על בבא מציעא קלח

כבר ביארנו במשנה שאין שמין עגל עם אמו ואפילו שכר כתף אין מעלין ולא פסקו שלא לשום ושלא כדעת רשב"ג אלא לענין מזונות ודיו שנפקיע ממנו שכר עמלו הא שכר מזונו מיהא אין מפקיעין ובשום פנים אין מפקיעין שכר זה מצד הגללים ושירי התבן המזדבלים שהם שלו שהגללים אדם מפקירן מכל וכל ואין דעתו עליהם כלל לעשות אצלו כלום:

מי שקבל עליו עסק ויצא עליו שטר בכך ונמצא כתוב בה מחצה שכר ומחצה הפסד אם הכל עדין ביד המתעסק מחשב לו או שליש בהפסד ומחצה בשכר או מחצה בהפסד ושני שלישים בשכר שכל שאינו מעלה שכרו יום ביום דינו ליטול על דרך זה ואם כבר חישב לו מחצה להפסד וכשנזדמן הריוח חשב לו מחצה וכבר פרעו אין מוציאין מידו שהרי אבק רבית הוא ואע"פ שהקרן קיים שכל נכוי הקרן הוצאה היא וכעין מה שאמרו למעלה כל סלוקי בלא זוזי אפוקי בדיינין הוא מעתה קבל עליו מאה דינרין והפסיד עשרים והרי שנשארו לו תשעים שהרי הפסיד הוא עשרה משלו ועשרה לבעל הבית ונשארו תשעים ונזדמן אחר כן ריוח ששים אם הששים עדין בידו אינו נותן לו אלא עשרים ואם כבר פרע מהם שלשים אין מוציאין ואין מנכין את התשעים היה זה המקבל תלמיד חכם וחזקה עליו שאין מאכיל איסור לבני אדם דנין בו שבודאי לא נתן שלשים אלא בחזקת פרעון עשרה מן הקרן ולשון השטר אע"פ שכתוב בו מחצה לשכר ומחצה להפסד אנו מפרשין אותו מחצה לשכר או מחצה להפסד ופירושו מחצה לשכר ולהפסד כדינו או מחצה להפסד ולשכר כדינו שהדבר ידוע שכל מחצה שכר שליש בהפסד וכל שמחצה בהפסד שני שלישים בשכר וכל שכן אם היה בשטר מחצה בשכר ובהפסד שאנו מפרשים מחצה בשכר ובהפסד כדינו ובשאר בני אדם מיהא כל שחישב בהפסד מחצה ונתן בריוח מחצה הואיל ופרע אינו מנכה לו מן הקרן כמו שביארנו:

יש מי שאומר שאף בשאר בני אדם כל שהמקבל חייב הקרן עדין מנכה לו ואין זו הוצאה וזו שהוזכרה כאן בבני רב עיליש פירושה שכבר פרעו התשעים ועכשיו הוא תובעו בעשרה דינרין ודנו בו על הדרכים שכתבנו:

ממה שאמרו בכאן שחזקה עליו שאינו מאכיל איסור לבני אדם ולא אמרו שלא היה מאכיל איסור לעצמו כתבו חכמי התוספות שאין לנותן איסור אלא ברבית של תורה אבל אבק רבית לא נאסר אלא למקבל ומ"מ אין ראיה מזו שאפשר לפרשו שאף לאחרים לא היה מאכיל איסור כל שכן שיצטרף בה איסור עצמו:

כבר ביארנו במשנה שהשם בהמה לחברו ולא קבעו ביניהם זמן שבעגל וסיח מיטפל עד שיהיו משלשים ובחמור עד שיטעון מ"מ באתונות מיטפל עד שנים עשר חדש ובגודרות והם גדרות צאן עשרים וארבעה חדש וגדולי המחברים פרשו בגודרות הצאן והבקר ואע"פ שבעגל הוזכר זמנו במשנה לשליש ענינה בשמקבל העגל לגדול אבל זה שקבלו משנתגדל שיעורו לכ"ד חדשים וכן באתונות שהוזכרו כאן פירושו שקבלה משגדלה ומשנתנו בשקבלה לגדול ואין חלוק בין חמור לאתון ומ"מ יראה שאפילו באתונות סוסיאות שאינן בני משא כן וכל שבא לחלוק בתוך הזמן חברו מעכב עליו שאם בא בעל הבהמות לחלוק הרי המקבל אומר לו שאינו דומה טפולה של שנה ראשונה שהיא מרובה והריוח מועט שאינה מקבלת שומן אלא מעט לשנה שניה שטפולה מעט והריוח מרובה ואם בא המקבל לחלוק פשוט הוא שאין בעל הבהמות מוצא בהזמנה מי שימסרם לו:

השם בהמה לחברו וילדה והרי הולדות מכלל חלוקת הריוח אם נהגו שיהא המקבל מגדל הרי זה מגדל כמו שביארנו במשנה ואם נהגו לחלק בולדות מיד ולטרוח כל אחד בשלו הרי זה מיטפל מ"מ בולד הדקה שלשים יום ובולד הגסה חמשים יום ואם נטפל בו יתר על כן הרי זה בא ביום שלשים לדקה וביום חמשים לגסה ושם אותם ומיטפל בהם כאלו נמסרו לו מעכשו וכל שירויחו לו נוטל המתעסק שלשה רביעים ובעלים הרביע שהרי חצי הולד שלו ובחציו האחר מיטפל בתורת עסק למחצה שכר ואין צריך להעלות שכר עמלו הואיל ויש לזה חלק בה אלא שמעלה לו דבר מועט לכל הזמן ואם היה ממקבלי טובתו אין צריך להעלות לו כלום אלא שיש לפקפק בזו הואיל ועצמה של סחורה היא כמו שביארנו ומ"מ כשהוא שם אותם להטפל בהם כמי שנמסר לו עכשו מתחלה אינו שם וחולק בפני עצמו אלא בפני הבעלים והוא הדין בפני שלשה ואם שם בינו לבין עצמו וניטפל אומרין לו מאן פלג לך ומחל בטפולו והולדות ביניהם בשוה כמו שהיו שמא לא חלק כהוגן ובירר לעצמו:

ממה שכתבנו למדת שהמתעסק אינו יכול לחלוק מעות של עסק או סחורה ולומר הריני נוטל החצי שבתורת מלוה לעצמי והחצי שבתורת פקדון אני מניח בבית דין שלא נמסר לו אלא להתעסק בכלו ואם עשה כן לא עשה כלום וחולקין בכל מה שיארע שם על הצדדין שכתבנו בשתפות אינו כן אלא כל שנשתתף עם חברו בסתם יכול לחלוק שלא מדעת חברו כל זמן שירצה וכן אם קבעו זמן והגיע הזמן יכול לחלוק שלא מדעת חברו ומ"מ כשבא לחלוק צריך שיחלוק בפני שלשה אפילו הדיוטות ובלבד שיהו בקיאים בשומא ואם חלק בפחות משלשה לא עשה כלום:

דברים אלו לא נאמרו אלא בדברים הצריכים שומא כגון פירות ושאר מיני סחורות אבל אם הם מעות כל מעות כחלוקים הם וחולק אף בינו לבין עצמו אם הגיע הזמן או שנשתתף בסתם ומניח חלק חבירו בבית דין ואם היה איזה עלוי למעות אלו על אלו כגון חדשות בישנות וכל שכן יפות ברעות הרי הם כדברים הצריכים שומא:

מעשה היה באחד שהיה לו עסק עם חברו ויצאו המעות וחלק שלא מדעת חברו והתעסק בשלו והרויח וכשבא חברו לתבעו ולומר שאין חלוקתו חלוקה בא לדין לפני רב פפא וגמר להם את הדין שחלוקתו חלוקה לשנה אחרת נשתתפו בקנית יין והגיע זמן חלוקה ובא בעל הריב לנקום את נקמתו וחלק אף הוא שלא מדעת חברו ועשה בשלו והרויח וכשבא חברו לתבעו באו לדין פעם אחרת לפני רב פפא ואמר לזה החולק מאן פלג לך כלומר שאין חלוקתך כלום נשתנו פניו של זה ואמר כמדומה לי שלבך עלי ואמר רב פפא כל שכיוצא בזו ודאי צריך להודיעו ופירש לו הטעם שהמעות כחלוקים הם אבל היין זה חשוב מזה וצריך שומא מכאן למדו גדולי המפרשים שאין הנדון יכול לומר לבית דין כתבו לי מאיזה טעם דנתוני שבכיוצא בזה אמר שצריך להודיע הטעם הא בשאר מקומות שאין סרך חשד אינו צריך ומה שאמרו בסנהדרין שאם אמר כתבו מאיזה טעם דנתוני כותבים ונותנין דוקא בשנים ונתעצמו זה אומר נדון כאן וזה אומר נלך למקום הועד שכופין אותו ודן בעירו ומאחר שנתעצם שלא לדון בבית דין זה והכריחוהו על כך יכול לומר כן אבל כל שבררו שניהם בית דין והוא בית דין חשוב אינו יכול לומר כן ומ"מ אפשר שהדין דין אמת אבל יראה לי שאין בה ראיה מכאן שפירוש הדברים בכיוצא בזו אע"פ שאינו שואל כתבו מאיזה טעם דנתוני ראוי לדיין להודיע מעצמו הא בעלמא כל שלא שאל אין כותבין:

כשם שאסור להלוות מעצמו את המעות ברבית כך אסור להשכירן לומר שישכיר מאה דינרין בפרוטה שכירות או ביתר ואע"פ שהמלוה אדם חייב בה באונסין והשכירות אינו חייב בו אלא בגנבה ואבדה מ"מ הואיל ואין חוזרין בעין כעין הלואה הוא ואינו דומה למשכיר את הכלי שהכלי חוזר בעין ואף לכשתבא להתיר כשיחזרו אותם המעות בעצמן אינו כן שמ"מ להוצאה ניתנו ועוד שהכלי נפחת במה שאדם משתמש בו ונראה כנוטל שכר פחתו אבל מעות אין פחתם ניכר:

בתוספתא אמרו שמשכיר אדם מעותיו לשלחני להתנאות בהם ולהתלמד בהם ולהתעטר בהם נגנבו או אבדו חייב באחריותן ניטלו מלפניו באונס פטור הרי זה כשוכר אלמא כל שהם חוזרים בעין מותר ודוקא כשנטלן מתחלה על מנת שלא להוציא ואף בתוספתא זו אמרו שאם נשתכר השלחני בהם אסור ואם עשה כן בהקדש מעל ויראה לי מזה שהשוכרן לרמות בהם את האשה שתנשא לו וכיוצא בזה מותר הלה בשכרן:

אומר אדם לחברו הילך דינר והלוה מעות לפלוני קרובי ואין כאן רבית שהרי לא באה מיד לוה למלוה ומ"מ כתבו גדולי המפרשים דוקא שלא דבר הלוה עם המלוה בכך אבל אם דבר עמו ואמר לו פלוני יתן לך בשבילי או שאמר לזה תן לו ואני לוה אסור שנעשה כשלוחו וכל שכן אם הוא מחזיר לו מה שנתן וכן אומר הלוה עצמו לאיזה מקרובי המלוה אפילו לבנו הילך דינר ואמור לאביך שילוה לי מנה שאין זה אלא שכר אמירה מעשה באחד מן החכמים שהיה בנו מסבב הלואותיו ונוטל שכר והיו מקצת חכמים מביאים... לאביו ואמר להם כל כי האי רביתא ליכול ברי:

כבר ביארנו במשנה שמפריז אדם על שדהו ואין חושש משום רבית כשם שאדם מפריז על שדהו כך מפריז על חנות וספינה ובלבד שיתכוין לשבח גופן כמו שנתכון לשדה לשבח גופו כיצד הרי שהשכיר חנותו או ספינתו בעשרה דינרין בשנה ואמר לו תן לי מאתים זוז שאתקן החנות בציור וכיור כדי שיקנו הרואים ויקפצו ליכנס לתוכו לראות הצורות ויקנו מן הסחורות ואני אעלה לך י"ב דינרין בשנה או שאתקן בהם ספינה זו לעשות בה וילון נאה להקפיץ בה הרואים וכן כל כיוצא בזה אבל אם אמר תן לי מאתים זוז שאוציא בסחורה טפי כדי להמציא החנות משפע או לשכור מלחים לספינה וכל כיוצא בזה מדברים שאינן תקון גופם ואני אעלה לך י"ב דינרין לשנה אסור שנראה כנוטל שכר מעותיו:

מותר לאדם להשכיר את הכלי ואין זה דרך הלואה שהרי חוזר הוא בעין ולא עוד אלא שאינו חייב באונסין וכן שהכלי נפחת בתשמישו של שוכר ושכר הפחת הוא נוטל ואפילו קבל עליו פחת שאינו ראוי לבא מצד מלאכתו מותר כגון שאם השכיר את הספינה נוטל שכרה ומתנה שאם נשברה יהא חייב להעמיד לו ספינה ואע"פ שבלא תנאי לא היה חייב בכך הרי מתנה שומר חנם להיות כשואל אבל אם קבל עליו פחת הראוי לבא מצד המלאכה שכבר נתן שכירותה אסור כגון שהשכיר את הספינה ונטל שכרה והתנה ליתן לו דמי מה שנפחתה בהליכת המים שהרי דבר זה כבר נכלל בשכירותה ואחר שאתה מחייבו בפחת מה שכבר נשכר נעשה השכר רבית וכן המשכיר בהמה לחברו ואמר לו הרי היא עשויה עליך בשלשים דינרין ר"ל שאם מתה תשלם שלשים ואת מעלה בשכירותה סלע בחדש מותר שלא עשאה דמים אלא לאחר מותה ר"ל שלא קבל עליו אלא אונס מיתה אע"פ שלא היה חייב בה הא אם קבל עליו פחת הראוי לבא מצד המלאכה שכבר נתן שכירותה כגון כחש בהמה הראוי לבא מצד אותה מלאכה אסור ומ"מ כשמשלמין את הספינה אחר השבירה אם לא קבלה בסך דמים אף במקום שנהגו לפרוע השכירות משעת משיכה חיוב תשלומי שבירתה אינו אלא כדמי מה שהיתה שוה בשעת שבירה שאפשר שפחתה הרבה מדמיה מצד פחת הבא מחמת מלאכה שנתן שכירותה וכן הדין בבהמה אלא אם כן קבל אונס מיתתה בסך הידוע כמו שביארנו בפרתך עשויה עלי בשלשים דינרין כך פסקוה גדולי הפוסקים ויראה שאף אם קבלה בסך ידוע אינו משלם אלא כשעת האונס הואיל ואותו פחת לא מחמת מלאכה שכבר נתן שכירותה וזהו שאמרו אטו במנהגא תליא פי' והלא דין גמור הוא זה ותירץ משום דמתניתא תני איפכא תליא במנהגא ומ"מ דין גמור הוא וברייתא אינה הלכה וכן נראה לי ברור שהרי אלו היתה קיימת היה מחזירה כמות שהיא היאך ישלם יותר ממה שלא היתה שוה ולא הזכיר סך שלשים בבריתא אלא על דעת שאם תהא שוה כך בשעת מיתה או לכחש הבא שלא משעת מלאכה שכבר נתן שכירותה אלא מצד אחר:

ויש פוסקים שאף בסתם ר"ל שלא קבל אונס מיתתה בסך ידוע משלם כשעת שכירות ונמצאו שלש מחלוקות בדבר וכלם תלויים בביאור השמועה והוא שגדולי הרבנים מפרשים אגרא ופגרא שמתנה עליו ליתן שכרו על מנת שאם תישבר ישלם גם כן הספינה כמה שהיתה שוה בשעת השכירות והקשה אי אגרא לא פגרא ואי פגרא לא אגרא שאע"פ שמן הדין מתנה שומר חנם להיות כשואל מ"מ כל שנעשית עליו שאלה להתחייב באונסין ואירע האונס נעשה השכר רבית השאלה והביאוה מבריתא שמתנה עמו שתהא פרתו עשויה עליו שלשים כדמיה של עכשו ושתהא שכירותו עולה לו סלע בחדש ואין זה רבית אחר שאינו מקבל עליו בחיי הבהמה פחת הבא מצד המלאכה ואינו מחייב עצמו בתשלומין אא"כ נשברה ושהיא עומדת לחזור בעינה ואע"פ שאם תמות משלם כשעת השכירות הואיל ומ"מ עומדת היא לחזור בעין אין כאן רבית ובא רב פפא לפסוק כן והעיד שנהגו בני כופרא כן ר"ל ליטול שכרה כשעת השכירות ותשלומיה כשעת שבירה ופירוש הדברים אגרא מצד השכירות ופגרא מצד השבירה והקשה אטו במנהגא תליא מילתא ואם יש בדבר איסור היאך נהגו לעשות כן וקושיא זו היא מפני שהיו סבורים על רב פפא שמצד המנהג היה בא לפסוק כן והשיב משום דמתניתא הכי תניא כלומר ולא המנהג עקר אלא טפל לבריתא ויש נמשכים לשטה זו לענין פסק אלא שלענין פירוש המנהג היה שלא היו רוצים להמתין השכירות כדי שאם תשבר לא יהא להם לתבוע השכירות ותשלומיה כשעת השכירות והיו נוטלין אגרא בשעת משיכה אע"פ שאין לפרוע אלא בסוף וכשהיה מזדמן שנשברה היו תובעין תשלומיה משנשברה והקשה אטו במנהגא תליא מילתא ומה הועילו בהקדמת השכירות אם באיחורה יש איסור והשיב משום דמתניתא הכי תניא אף באיחור השכירות וכמו שאמר סלע בחדש ולא היו נוהגין כן אלא שלא להפליג בכיעור לתבוע שני דברים ביחד ולדעת זה אף בסתם משלם כשעת שבירה ואין כאן רבית:

ומ"מ רוב ספרים גורסים משום דמתניתא איפכא תניא ומפרשים אגרא בשעת משיכה ומ"מ כשמזדמן שנשברה אין נוטלין תשלומיה אלא כמה ששוה בשעת מכירה והפחת שפחתה בין שכירות לשבירה היו מנכין בשכר שקבלו ממנה ולא היו עושין לה דמים משעת שכירות כדמיה של אותה שעה והקשה אטו במנהגא תליא מילתא וודאי דין גמור הוא שמאחר שלא עשאה דמים כדמיה בשעת השכירות אין תשלומין אלא כשעת שבירה והשיב שכך הוא הדין אלא שמ"מ מאחר שהבריתא נאמרה בעשיית דמים הזכיר מנהגם שלא היו רוצים לעשות כן ומ"מ הלכה כבריתא ובעשיית דמים וכמנהגם שלא בעשיית דמים ולדעת זה אתה מפרש אגרא בשעת משיכה שמשעת משיכה היו מתנים על השכר אם לא תשבר ועל התשלומין אם תשבר וכשעת שבירה ואף אנו מפרשים כן אלא שאנו אומרים שאף בעשיית דמים כן ושלא כברייתא אלא כמנהג וכמו שכתבנו והוא שהקשה אטו במנהגא תליא מילתא והלא הדברים מוכיחים להיותם דין גמור ופירשה משום דמתניתא איפכא תניא שהרי הוזכרה בעשיית דמים כשל עכשו ובא ללמד שאין הלכה כבריתא או שמא הבריתא על דעת אם תהא שוה כך בשעת מיתה ועל הדרך שכתבנו ומעשה הנזכר בדודא דמר עוקבא מוכחת כדברינו והוא שאנו מזכירים את דינו עכשו: