מאירי על בבא מציעא קכט

מי שנשה בחברו עד שנתחייב לו סלע ברבית ונתן לו בסלע זה של רבית דבר השוה חמשה דינרין כשבא זה להוציא בדיינין אין אומרין לא יוציא אלא סלע ודינר הנוסף אינו אלא שהוזיל מקחו אצלו אלא מוציאין מידו חמשה הואיל וכל החמשה באו לידו בתורת רבית וכן אם נתן לו גלימא באותו סלע ואמר הלה סלע אני מחזיר שהרי הגלימא מכירה היתה מוציאין ממנו הגלימא בעצמה ששם הרבית מכל מקום מיוחס עליה:

השכיר לו בסלע זה החצר שאין דמי שכירותה אלא שלשה דינרין וקבלה זה עליו בשכירות סלע מוציאין ממנו סלע שהרי מכל מקום הוא בעצמו קבל שכירותו בסלע:

המשנה השלישית והכונה להתחיל בה בביאור עניני החלק השלישי בריוח הבא דרך שכירות או מקח ואמר על זה מרבין על השכר ואין מרבין על המכר כיצד השכיר לו את החצר לשנה ואמר לו אם מעכשו אתה נותן לי הרי הוא שלך בעשר סלעים לשנה ואם משל חדש מסלע בחדש מותר מכר לו את השדה ואמר לו אם מעכשו אתה נותן לי הרי לך באלף זוז ואם לגרן בשנים עשר מנה אסור אמר הר"ם מבואר הוא גם כן שמכירה כזו במטלטלין רבית והוא שימכור לו סחורה ביותר משוויה וימתין עליו בדמים ואפילו זמן מועט יהיה אבק רבית וכמו כן כל מה שכיוצא בזה הוא אבק רבית ואינו יוצא בדמים:

אמר המאירי מרבין על השכר ר"ל שמתנין בשעת השכירות שאם ימתין המעות ירבה בשכירות ונמצא מרויח בשכר המתנתו וכמו שפירש בה השכיר לו חצרו ואמר לו אם מעכשו אתה נותן הרי הוא לך בעשר סלעים לשנה ואם אין אתה נותן אלא חדש בחדש הרי הוא לך בסלע בחדש ונמצאו י"ב סלעים לשנה ופירשו טעם היתר זה בגמרא שהשכירות בסתם אין דינה ליפרע אלא בסוף אם לסוף שנה אם לסוף חדש ועל דעת סופו הוא נערך ואחר שכן כל שאומר אם חדש בחדש הרי הוא לך בסלע בחדש כך הוא הדין וכך הוא הערך אלא שמנכה לו כדי שיקדים ואין זה אלא כמוזיל בשלו והרי זה כמוכר חובו בפחות וכבר אמרו בירושלמי לוקח אדם שטרותיו של חברו ומלותו של חברו בפחות ואינו חושש ואף הלוה רשאי ללקחה בפחות מן המלוה וכן הלוקח אם מכר לו על מנת ליתן לשנים עשר חדש ר"ל ששוה עכשו בערך שקצב לו לשנים עשר חדש יכול לומר לו תן לי עכשו בפחות ואינו חושש:

ואין מרבין על המכר וכמו שפירש בה שאם מכר שדהו ואמר לו אם מעכשו אתה נותן הרי הוא לך באלף זוז ואם לגרן באלף ומאתים אסור והטעם שהמכר על דעת עכשו הוא נערך הואיל ומן הסתם דינו ליפרע מעכשו ונמצא שאין הערך אלא באלף וכשאומר לו אם לגרן באלף ומאתים נראה שלשכר מעות הוא מכוין ואע"פ שלא פירש כן ר"ל שיהא עושה כן לשכר המעות מכל מקום הרי זה אבק רבית שאם פירש כן רבית קצוצה היא ומשנה זו על סתם שכירות ומכר היא שנויה הא אם העביר בה את הדרך כגון שרבה בשכירות יתר ממה שאינו ראוי ולא נתרצה בראוי אלא אם כן נותן לו מעכשו ואח"כ התנה להרבות בזה בשביל ההמתנה אסור וכן במכר אלו אמר שדה זו באלף דינרין לגרן וכן הערך עכשו ורוצה לפחות לו מדמי ערכה ושיהא נותן לו מעכשו מותר כמו שביארנו וגדולי המפרשים כתבו בבבא בתרא פרק הספינה בסוגית השוכר את הפועל לעשות עמו לגרן שאף בשכירות חצר אם אינו יורד בה מעכשו אלא שמוציא לו עכשו מעות לדור בה לאחר זמן אסור:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מי שיש בידו סחורה שוה עשר סלעים ובא חברו ותבעה למכור ואמר לו הרי היא לך בי"ב סלעים לגרן ולא פירש לו אם מעכשו בעשר סלעים ואם לגרן בי"ב סלעים לגרן וזו היא הנקראת בתלמוד טרשא דרב נחמן ולשון טרשא לשון גובה כמו שנקראו סלעים הגבוהים טרשי ועל שם שהוא מעלה את הערך עד להרבה קוראו טרשא יש פוסקים שמותר ובלבד שיהא ערכה לאותו זמן כך ואע"פ שאלו היו מעות עכשו ביד הלוקח היה מוצא כיוצא בה בעשר סלעים הואיל ומכל מקום זה לא פירש לו כך ושתהא באותו זמן שוה כך מותר שהרי היה ביד זה לעכבה עד אותו זמן כך כתבוה גדולי המפרשים אבל גדולי הצרפתים מתירין בה אע"פ שלא תהא שוה באותו זמן כך ויש פוסקין לאסור טרשא זו על כל פנים ואפילו היתה שוה כך לזמן הפרעון הואיל ומכל מקום ערך הדבר נודע עכשו לעשרה סלעים והמכר דינו ליפרע מעכשו אין זה אלא שכר המעות ואע"פ שלא פירש לו אם מעכשו בעשרה סלעים הואיל ויצא השער סתמו כפירושו וזהו עיקר הדברים ומכל מקום במה שלא יצא השער או שאין לו שער קבוע יראה להתיר:

ויש מפרשים בטרשא דרב נחמן בדרך אחרת והוא שאינו מזכיר לו סך דמים אלא שאומר לו הרי היא לך לפי ערכה שבזמן פלוני ואע"פ שהיוקר מצוי באותו הזמן יותר מן הזול מותר אבל אם אמר לו דמים קצובים והם יתרים על של עכשו אסור ויש חולקין לפסוק איסור אף בזו ולא יראה כן:

יש דרך אחרת בטרשא ונקראת בתלמוד טרשא דרב פפא ואיסורה קל משל חברתה וזה שיש כאן סחורה שסתם השער בא בתשרי לעשרה סלעים ובניסן לי"ב ובעל הסחורה אינו דחוק אצל המעות עד שירצה למכור עכשו וכשבא הלוקח ותובע אומר לו הרי היא לך בי"ב כשער של ניסן ולפרוע לאותו זמן גם כן כאלו איני מוכרה עד לאותו זמן והיא מותרת לדעת רב פפא וזו התבאר למטה שאין הלכה כן וכמו שאמרו אין הלכה כטרשכי פפונאי והטעם שאע"פ שאין הוא דחוק למעות הלה דחוק לסחורה ואין הולכין אחר דעת המוכר אלא אחר דעת הלוקח ואלו היו לו מעות עכשו היה מוצא בעשרה ואחר שאין הלכה כזו כל שכן שאין הלכה כחברתה שהזכרנו תחלה שהרי זו קלה הימנה אלא שיש מתירין בזו ופירשו בטרשא דרב פפא שקצץ לו ואמר אם אתה נותן עכשו טול כשער של עכשו ואם בניסן כשער של ניסן ובזו אמרו שאין הלכה כמותו אבל בשלא קצץ לו כן מותר ואף חברתה מותרת לדעתם על הדרך שביארנו ועיקר הדברים לאסור אף בראשונות:

יש דרך אחרת בטרשא ונקראת בתלמוד טרשא דרב חמא והיא מותרת לדברי הכל וענינה שיש לו סחורה בבבל שהיא נמכרת שם בזול ונמכרת בעכו ביוקר ואומר ללוקח הרי אתה רוצה בסחורה זו כדי להוליכה לעכו הרי היא לך כשער של עכו ושלא תפרעני עד שתמכרנה לשם ותקנו סחורה לעצמכם ותחזרו בה ותרויחו לעצמכם ואחריות הדרך על המוכר אלא שאחריות החזרה עליהם ונמצא שמאחר שאחריות הליכה עליו לא נעשו לוים עד שהגיעו לשם ומכרו וקבלת הדמים היא שעת המלוה ויש מפרשים אף בשהאחריות על הלוקח ובלבד שיהא המוכר מפורסם כל כך שיהא נוח להם שיהא שמו מוטל עליה אם לקפיצת מקח אם לסבה אחרת כגון שהיה מי שמכבדין אותו ומניחין לו מכס ונותנין מקום לסחורתו לימכר תחלה לחבריו שאם היה האחריות על המוכר לא הוצרכו לומר בסוגיא זו ניחא להו דליקום ברשותי דלישבוק להו מיכסא ולינקוט להו שוקא שאף בלא שום סבה מותר וכמו שאמרו המוליך חבלה ממקום למקום ומצאו חברו ואמר לו תנה לי ואני נותן כדרך שנותנין לך באותו מקום אם ברשות מוכר מותר אם ברשות לוקח אסור ומכל מקום גדולי הצרפתים מצריכין בהיתר זה לאחריות מוכר וזה שהוצרך לטעם ניחא להו וכו' מפני שלא הותרה חבלה אלא במוליך חבלה שלו וכשטורח לעצמו טורח ואע"פ שמוסרה בדרך ללוקח הואיל והוא התחיל להביאה הרי הוא כמוכר בשעת המסירה אבל זו שאין הפירות של חמרים הואיל והרויח אינו שלהם למה טורחים אלא שעושין כן לשכר המתנת המעות שמשתמשין בהם משמכרו עד שיחזרו ולא הותר אלא מטעם ניחא להו וכו' ודברים אלו כלם אין נראין לי ויראה לי בהתר זה שכל שאמר המוכר כן ר"ל הרי היא לך בשער מקום פלוני ואני ממתין עד שתלך ותמכור ותבא ואחריות הלוכה עלי וקבלה זה על דעת כן לוקח הסחורה ומוכרה מעכשו בכאן בשער מקומו ואין כאן רבית הואיל והיו הדברים נראין שלא מדרך הערמה עשה והוא שאמר בכאן ניחא להו דליקום ברשותי ושיהא שמי מוטל עליה והריוח מצוי להם בכך והדבר מוכיח שאינם נמלכים למכרה בכאן וככלל סבה המוכחת עליהם שלא לימלך למכרה בכאן כגון שהיה הריוח מצוי והם חוזרים ורגילים בזה: