מאירי על בבא מציעא קל

המשנה הרביעית והכונה בה ככונת משנה שלפניה ואמר על זה מכר לו את השדה ונתן לו מקצת דמים ואמר לו אימתי שתרצה הבא מעות וטול את שלך אסור אמר הר"ם כשיקח אדם קרקע ופרע קצת הדמים הדין באלה הפירות של מי הם צריך ביאור וזה שאם אמר המוכר ללוקח אימתי שתביא שאר מעותי קנה הפירות למוכר ואם אמר לו לכשתביא מעות קנה מעכשו הפירות אסורות לשניהם כל אותו הזמן ויהיו מופקדות על ידי שליש אם קיים הלוקח תנאו ינתנו לו ואם לא קיים הלוקח תנאו יהיו הפירות כלם למוכר:

אמר המאירי מכר לו את שדהו ונתן לו מקצת הדמים כגון שמכרו באלף ונתן לו חמש מאות ואמר לו המוכר אימתי שתרצה הבא מותר המעות עד תשלום דמי כלו וטול את שלך ר"ל שיהא השדה בחזקתך אסור ומשנה זו בשאמר לו לכשתביא תקנה השדה מעכשו ואמר שאסור לעשות כן הן שיאכל המוכר פירות הן שיאכלם הלוקח ששניהם אסורים לאכול המוכר אסור שמא יביא הלוקח מעות ונמצאת השדה שלו למפרע ונמצא מוכר אוכל פירות בשכר המתנת המעות שנשארו מן הפירעון ואם יאכלם לוקח שמא לא יביא לזמן הידוע ביניהם או לעולם ונמצאת שדה של מוכר וצריך להחזיר אותן חמש מאות שבידו ונמצא שלא היו ביד המוכר אלא בתורת מלוה ונמצא לוקח אוכל בשכר מעותיו ואע"פ שאפשר שיהיה ואפשר שלא יהיה הרי אמרו צד אחד ברבית אסור ומכל מקום יתבאר בגמרא שאם לא אמר לו מעכשו אלא לכשתביא תקנה ולא למפרע אלא מאותו היום מוכר אוכל פירות ולא לוקח ואם אכלן לוקח מוציאין מידו וכן יתבאר שאם אמר לו מוכר קנה מעכשו ולא אמר לו לכשתביא אלא מעכשו במוחלט וחמש מאות הנשארים יהו מלוה בידו לוקח אוכל ולא מוכר ואם אכל מוכר מוציאין מידו ואם אמר לו קנה מעכשו כשיעור מעותיך שניהם אוכלין זה כשיעור מעות שנתן וזה כשיעור מעות שנשארו נמצא דבר זה חלוק על ארבעה פנים פעמים ששניהם אסורים פעמים ששניהם מותרין פעמים שמוכר אסור ולוקח מותר פעמים שלוקח אסור ומוכר מותר וכל ששניהם אסורים יתבאר בגמ' שמשלישין את הפירות ביד נאמן עד שיתברר המקח למי וינתנו לו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך האמור עליה בגמרא ודברים שנאמרו על משנה זו בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:

יש שואלין כשאומר לו לכשתביא קנה לך מעכשו נאמר שהגוף קונה מעכשו והפירות לכשיביא ויאכל המוכר פירות בנתים שהרי במהיום ולאחר מיתה אין אומרים כן כמו שיתבאר במקומו יראה שכל שנתן מקצת הדמים מתכוין הוא ליהנות לאלתר ודעתו על הפרי מהיום:

זה שבארנו במשנה אימתי שתרצה הבא מעות פירושו שהמוכר אמר כן ללוקח וכמו שביארנו ויש מפרשים שהלוקח אומר כן למוכר ולא יראה כן שאם כן מאי איריא נתן מקצת דמים אפילו נתן לו כלם כן שזה כמלוה הוא ולא כמקח:

מי שמשכן לחברו בית או שדה והיה בעל הקרקע מחזיק בקרקעו ואוכל פירותיו או שהיה המלוה אוכל פירות ובנכיתא ועל הצדדין שהותרה משכון בנכיתא כמו שיתבאר אלא שיש כאן רבית מצד אחר והוא שהלוהו על קרקע זה מנה ושוה מאתים והתנה עמו הריני מלוה לך מנה עליו על מנת כן שכל זמן שתמכרהו לא תמכרנו אלא לי ובסך כך וכך ר"ל במאה וחמשים שאוסיף לך חמשים ותהא שלי והרי שבשכר מעותיו מרויח חמשים וענין זה דוקא במעכשו שאם לא כן אסמכתא היא ואמר על זה שהוא אסור הואיל ומפחית דמיה מפני ההלואה ואם אמר על מנת שתמכרנו לי בשוויו מותר שאין כאן שכר הלואה:

מכר לו בית או שדה והתנה המוכר ללוקח לכשיהיו לי מעות תחזור לי קרקעי אין זה מכר ואסור ללוקח לאכול פירות ואם אכל הרי זה רבית קצוצה וכן אם התנה לוקח למוכר על ידי תביעת המוכר לכשיהיו לך מעות החזירם לי ואחזיר לך ביתך או שדך ואם אמר לו כן שלא מדרך תנאי אלא דרך פטומי מילי כלומר לא תתעצב על מכירתך שכל שיהיו לך מעות החזירם לי הרי זה כמי שאמר לו אם יהו לך מעות ודעתי על כך הריני מחזיר לך קרקעתך ואין זה כלום ולוקח אוכל פירות בלא שום פקפוק ומכל מקום לענין התנאי כתבו גדולי המחברים שהתנאי קיים ולא יראה כן שכל כיוצא בזה כשאמרו מי שאין צריך לאמרו אינו כלום ואפילו בשעת מעשה שאם לא בשעת מעשה אין ספק שאין זה כלום אפילו מדרך תנאי שכל תנאי שאינו בשעת מעשה במה יזכה אלא אם כן קונה עליו מתחלה אבל בשעת מעשה כל שאמרו מוכר ודאי דרך תנאי הוא וכל שאמרו לוקח אינו אלא דרך פטומי מילי לא לענין רבית ולא לענין הדין ושניהם תלויין זה בזה שמאחר שאין תנאו קיים לענין הדין אין כאן רבית ואפילו קיים לו תנאו מדרך חסידות עד עכשו היתה שלו וחוזר ומוכרה לו ואלו היה תנאו קיים לענין הדין ומחזיר קרקעו על כרחו הרי מכל מקום המעות כהלואה והיה אסור לענין רבית וגדולי המחברים שכתבו שלענין הדין תנאו קיים דבריהם צריכין עיון:

מעשה היה באחד שמכר קרקע שלא באחריות וראה המוכר שהיה הלוקח מתעצב על כך ואמר מה אתה מתעצב והלא אם חס ושלום טורפין אותה מידך הריני משלם לך היא ושבחה ופירותיה מעידית שבנכסי ובא מעשה לפני חכמים ואמרו אין זה אלא פטומי מילי ודבר זה גדולי הפוסקים פרשוה בתשובותיהם מפני שכבר היה נגמר המעשה ולדעתם כל שבשעת מעשה קיים בין התנה לוקח בין התנה מוכר וכל שאחר מעשה אינו כלום בין שהתנה מוכר בין שהתנה לוקח ומכר לו בית מכר לו שדה שבהתנה מוכר אמר שהוא קיים ובהתנה לוקח אמר שאינו כלום לא נאמר כן אלא לפי סתם מנהג בני אדם שהמוכר דרכו להתנות קודם מעשה ומכל מקום אף בלוקח קיים והלוקח דרכו לומר כן לאחר מעשה להפיס דעת המוכר ומפני זה אינו אלא פטומי מילי ומכל מקום אף במוכר כן ושמא תאמר והרי היה רב אשי רוצה ללמוד מדברי רבא בסוגיא זו שכל שלא אמר מדעתו אף בלוקח תנאו קיים ואם לאחר מעשה היאך אפשר לומר כן שמא עדין היו עסוקים באותו ענין ושיטה זו הוחלפה ביד גדולי הצרפתים וגדולי המפרשים נסכמים עמהם לומר שאפילו בשעת מעשה דוקא כשאמרה מי שצריך לכך אבל כשאמרה האחר אינו כלום אף בשעת מעשה וכמו שביארנוה בסמוך ומעשה זה קודם גמר מעשה היה ויש ראיה לשטה זו למטה בענין משכונה שאמרו פשיטא באתרא דמסלקי ואמר לא מסתליקנא הא אמר לא מסתליקנא אלא באתרא דלא מסלקי ואמר מסתליקנא צריך למיקנא מיניה או לא ופסקו שם צריך למיקנא מיניה ודבר זה בשעת מעשה הוא שאם לאחר מעשה הוא היאך עלה על דעת האחר לומר שאין צריך לקנות ולא עוד אלא אף במקום שמסלקין ואמר שאינו מסתלק היאך פשוט לו שלא יצטרך לקנין וודאי צריך וצריך אלא ודאי בשעת מעשה הוא ואעפ"כ פסקנו שצריך לקנות הואיל והתנה מי שאין צריך לו בכך ואף מזו אתה למד שאפילו אמרה דרך תנאי אינו כלום הואיל ולא קנו מידו וכן בפרק השוכר את הפועלים אמרו מתנה שומר חנם להיות כשואל ופירשנוה דוקא כשקנו מידו הא משיכה על דעת כן אינו כלום אפילו בשעת מעשה הואיל והתנה מי שלא היה עליו להתנות:

למדת מדברי כלם שכל שקנו מידו יתנה מי שירצה ובאיזו שעה שיהיה ותנאו קיים ואע"פ שחכמי התוספות יש להם דעת אחרת בזו לפקפק בקנין זה חדוש הוא ומחדוש לא גמרינן:

מעשה היה בשכיב מרע שכתב גט ונתנו לאשתו בלא שום תנאי ונאנח על הדבר ואמרה לו אשתו מה אתה מתעצב על כך שאם אתה מתרפא הריני שלך כבראשונה ובא מעשה לפני חכמים ואמרו שאע"פ שהדברים נראין שעל דעת כן נתנו הוא וקבלה היא אין זה כלום ואף זה פירשוה גדולי הצרפתים אף קודם גמר מעשה וכגון שאמר לשליח תנהו לה או לעדים שאם לאחר שנתנו דוקא הרי אפילו התנה הוא בפירוש אינו כלום:

המשנה החמישית והכונה לבאר בה ענין החלק הרביעי בעניני המשכונה ואמר על זה הלוהו על שדהו ואמר לו אם אין אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי הוא שלי הרי הוא שלו כך היה ביתוס בן זונן עושה על פי חכמים אמר המאירי הלוהו על שדהו ואמר לו אם אין אתה נותן מכאן ועד שלש שנים הרי הוא שלי הרי היא שלו פי' שהלוהו מנה וקבל השדה במשכון והוא שוה מאתים והתנה עמו אם אי אתה פורע המנה בתוך שלש שנים הרי היא שלי כמה שתשוה באותו זמן או בדמים הללו עצמן ולא נתן לו בתוך אותו זמן לענין הדין הרי היא שלו ופירשו בגמרא במעכשו שאם לא כן אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא ולענין רבית אם אין שם מעכשו לא קנה כלל והפירות לממשכן ואם אכלן המלוה ר"ל מקבל המשכון מוציאין מידו ואף בנכיתא יראה שאינו אוכל שהרי על דעת מכר הוא יורד אבל במעכשו שניהם אסורים על הדרך שפירשנו למעלה ומשלישין את הפירות אם הביא תוך הזמן הרי הם למוכר ואם לא הביא בתוך הזמן הרי הן ללוקח:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: