מאירי על בבא מציעא קכב

אף גנבת ממון בכלל היתה ולא הוצרך לומר לא תגנובו האמור בגנבת ממון אלא שאע"פ שלא היתה כונתו לעיקר גנבה ולעכב על מנת לצערו או אפי' שכונתו לטובה שיודע בחברו שאינו מקבל מתנה הימנו וגונב לו כדי שישלם לו כפל או ארבעה וחמשה הכל אסור:

אף לאו של משקלות והוא לא תעשו עול וכו' בכלל אלו היתה ולא הוצרך אלא לחייב הטומן משקלותיו במלח כדי לחסרן ולמכור בהם וחיובו משעת הטמנתו אע"פ שלא מכר בהם עדין ויש מפרשים בענין הטמנת משקלותיו במלח שהיו עושין כן כדי ללחלחן ולהכבידן בשעה שהיו רוצין ליקח בהם וראשון נראה יותר:

זה שנכללו בלאו זה מדה ומשקל ומשורה מדה זו מדת קרקעות שאם באו לו שני אחים או שני שתפין לחלוק להם קרקע לא ימדוד לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים באותו חבל עצמו שהחבל לח בימות הגשמים ומתפשט כל צרכו כך פרשוה חכמי הצרפתים ויש שבאין בה מצד הקרקע ואף בקנה לא יעשה כן שהקרקע מתבקע בימות החמה ומתפשט אילך ואילך ונמצא שהנוטל חלקו בימות הגשמים נוטל יתר מדאי ולא יראה כי במשקל שלא יטמין משקלותיו במלח על הדרך שביארנו והוא נאמר על מדת היבש במשורה זו מדת הלח והזהירו שלא ירתיח ר"ל שלא ימהר למלא כליו של לוקח עד שיעלה היין רתיחה ויראה כמלא ואינו מלא וכן כל כיוצא בדברים אלו ואם משורה שהיה מקובל אצלם שלא היתה אלא אחד משלשים ושלשה בלוג הזהירה תורה קל וחומר הין וחצי הין ושאר המשקלות ויש מפרשים במה שאמר אחד משלשים ושלשה בלוג שעל גירומי הרתיחה הוא אומר כן ופירשו במשורה המדה הקטנה מאותם שהוזכרו בתורה וזו היא רביעית ההין שהן שלשה לוגין שההין בעצמו י"ב לוגין והגירומין הם אחד ממאה כמו שיתבאר בבבא בתרא וחלק אחד ממאה לרביעית ההין הוא אחד משלשים ושלשה בלוג ושלש פעמים שלש ושלשה הן מאה בקרוב ומ"מ גדולי המחברים כתבוה כפירוש ראשון:

דברים אלו ר"ל רבית ומשקלות מתוך שאפשר לעשותם שלא ירגישו בהם בני אדם הוזכרה בכלם יציאת מצרים לומר אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו ביד גוי ומלוה אותם לישראל ברבית ר"ל שמפקיד מעותיו לגוי להלוותם לישראל ברבית ויש מפרשים שהוא מלוה אותם לישראל ברבית ואומר של גוי הם אע"פ שמעמידו אצל הגוי וגוי נוטל ביד וכן אני עתיד ליפרע ממי שטומן משקלותיו במלח וכיוצא בה מן הדברים שאין הלוקח מרגיש בהם וכן בציצית הוזכרה בו יציאת מצרים ליפרע ממי שתולה קלא אילין והוא צבע דומה לתכלת שאין דמיו יקרים ותולה אותם בבגדו ואומר תכלת היא אף בפרשת איסור שרצים הוזכרה בו יציאת מצרים ליפרע ממי שמערב קרבי דגים טמאים עם קרבי דגים טהורים ומוכרן והלוקח סומך על סימני קצתם או על עדות המוכרן:

מה שכתבנו באונאה שלא היה המתאונה יודע בה עד שנאמר שמחל שמשמען של דברים שהגזל והרבית ניתנין לימחל מקצת גאונים חולקין מיהא ברבית והוא שהם כתבו שהלוה שמחל למלוה רבית שכבר גבה או שעתיד לגבותו או שנתנו לו במתנה אפילו קנו מידו אין זה כלום שכל עצמו של רבית מחילה היא ומחילה זו היא שאסרתה תורה ואף ברבית של דבריהם כן ומ"מ גדולי המחברים כתבו שמאחר שהלוה יודע שיש לו ליטול ממנו אם רצה למחול מוחל כדרך שהנגזל יכול למחול ויראה לי מ"מ שאין המחילה מועלת אלא לענין הדין שאין יוצאה בדיינין אבל לענין איסור לא נפקע במחילה ומ"מ מדברי גדולי המחברים נראה שאף לענין איסור המחילה מועלת ונראים דבריהם שאם לא כן היאך אמרו על מלוי ברבית שהחזירו שאין מקבלין מהם מ"מ לדעת האומרים שאין המחילה מועלת בה אתה צריך לשאול מה שאמר בכאן אונאה לא ידע דניחול שיראה מזו שהרבית יש לו מחילה כמו שביארנו אפשר לפרש לדעתם שאלמלא לא נכתב איסור הרבית והגזל לא היינו אוסרין אותו מטעם אונאה שהאונאה אפשר שאינה נודעת לעולם ואין שם מחילה ועון אונאה במקומו ובאלו הייתי אומר שנמחלין הא מ"מ מכיון שנכתבו אומר אני מיהא ברבית שאין בן מחילה הואיל וכל עצמו מחילה היא ואעפ"כ נאסר:

כל אלו הלאוין שהזכרנו אין בהם מלקות שהרי נתנים הם להשבון והרי הן לאו הניתק לעשה: