מאירי על בבא מציעא קא

דין אונאות אלו שהזכרנו אינן אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מן בעל הבית אין לו דין אונאה ולא בטול מקח לא ללוקח ולא למוכר ויש אומרים שיש לו אונאה אם נתאונה הוא ואין זה כלום אלא אין לו אונאה לא לו ולא ללוקח הימנו בד"א בשמכר כלי תשמישו שהדבר ידוע שאין בעל הבית מוכר כלי תשמישו אלא בדמים יקרים וכשמכר ביוקר מחל הלוקח וכשמכר בזול אף הוא בדק בכליו וידע ומחל הא אם מכר דברים של סחורה כגון בגד פשתן ודברים העומדים לימכר דינו אצל אותם הדברים כתגר ויש במשאו ומתנו דין אונאה על הצדדין שהזכרנו בין נתאונה הוא בין נתאונה לוקח ממנו וכמו שביארנו בתגר שכמו שיש אונאה להדיוט כך לתגר אע"פ שהוא בקי:

שתות זה שאמרנו עליו שהוא בדין חזרת אונאה יש שואלין בה והלא אמרו המשתכר אל ישתכר בפחות משתות הא שתות מ"מ ישתכר ואין זו שאלה שהראוי להשתכר בו אין בו דין אונאה אלא כל שהוקיר או הוזיל בשתות על השער היוצא בעיר שכבר נכלל בו הראוי להשתכר בו מחזיר אונאה ואף עיקר דין משתכר בשתות פסקו גדולי המחברים שלא נאמר אלא בנושא ונותן באמונה שאין בו דין אונאה ונושא ונותן באמונה פירושו שהוא אומר בכך לקחתי ובכך אני מוכר וזה אין בו דין אונאה ומ"מ תקנו בו שלא ישתכר ביתר משתות ודוקא בדברים שיש בהם חיי נפש הא בשאין בהם חיי נפש כגון המור והלבונה ודומיהם ישתכר כמו שירצה כמו שיתבאר במקומו ואף בהם אם מכר בסתם ושלא באמונה יש בהם אונאה:

אונאות אלו שהזכרנו דוקא שלא נתאונו אלא בדמי המקח הן חסר הן יתר אבל אם היה שם מום בכל שהוא חוזר ובטל מקח ואפי' היה המוכר רוצה ליתן פחת המום אם לא רצה לוקח לקבלו בטל המקח ואם היה הלוקח רוצה בהחזרת פחת המום רשאי המוכר לומר לו או מחול או החזר המקח הא אם רצה לוקח לקבל ולמחול במומו ורצה המוכר לחזור אם הוקר אינו יכול לחזור:

מי שנתאונה ונתברר שהרגיש בשעת מקחו באונאתו לא הופקעה חזרת אונאתו בכך ואין אומרים מאחר שהרגיש ודאי מחל שאף הוא יכול לומר לזו כונתי שהרגשתי בך שלא תתן את המקח בשוויו וכונתי ליתן לך בו שתות על שוויו כדי להעמיד מקחי ושאתבעך על השתות וכן הדין במוכר ודבר זה אתה למד ממעשה שהוזכר בכאן באחד שהיו בידו תכשיטין של משי והיה מכריז על מכירתם והיו שוים חמשה והוא מכריז עליהם בששה ואלו היו נותנין לו חמשה וחצי היה נותנן ברצון ובא אחד ואמר אם אני נותן לו חמשה וחצי נמצאת אונאתה בפחות משתות אלא הריני נותן ששה כדבריו ונמצא אונאתי בשתות ואתבענו לדין עליה ואלמלא שהיה מוכר זה בעל הבית היינו שומעין את דבריו:

המשנה השלישית והכוונה בביאור החלק השלישי ואמר אחד הלוקח ואחד המוכר יש להם אונאה כשם שיש אונאה להדיוט כך אונאה לתגר ר' יהודה אומר אין לתגר אונאה מי שהטיל עליו ידו על העליונה רצה אומר תן לי מעותי או תן לי מה שנתאוניתי אמר הר"ם אמרו מי שהוטל עליו ידו על העליונה הוא דעת ר' יהודה הנשיא ואין הלכה כמותו אבל הדין הוא שתות קנה ומחזיר אונאה על שתות בטל מקח ולאותו שהונה משניהם יש לגרוע לו חברו:

אמר המאירי אחד הלוקח ואחד המוכר בדין אונאה והטעם שהרי הוזכרו שניהם במקרא שנא' וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו וכן הלכה כשם שאונאה להדיוט והוא שאינו בקי בסחורה ומשא ומתן כך אונאה לתגר ואין אומרין לו הרי אתה בקי בסחורה וודאי הרגשת באונאתך ומחלת בה שמא נזדמן לך מקח שמצוי בו ריוח גדול או הרגשת בסחורה זו שהיא מתיקרת וידעת ומחלת אלא בין תגר בין הדיוט יש להם אונאה וכן הלכה ר' יהודה אומר אין לתגר אונאה אחר שהוא בקי ואין הלכה כדבריו אלא כתנא קמא כמו שביארנו:

מי שהוטל עליו ר"ל מי שהתאונה ידו על העליונה אם ירצה יתקיים המקח ויחזיר לו הלה אונאה ואם ירצה יתבטל המקח והוא שאמר שבידו לומר אי זו שירצה תן לי מעותי או תן לי מה שהוניתני ואין הלכה כן שכל שרצה הלה ליתן לו אונאתו אין ביד המתאונה לבטל את המקח כמו שביארנו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

זה שפסקנו שאף התגר יש לו אונאה אף בתגר שידוע בודאי שהרגיש באונאתו הוא נאמר כן ואפי' בספסר שקונה ומוכר מיד ליד תמיד והיה לנו לומר שמאחר שהוא יודע בדמיה שהרי קנאה מיד ולא שהה בין קנייתה למכירתה כלום כבר ידע ומחל אינו כן אלא כל שנתאונה הרי הוא בדין אונאה על הצדדין שהזכרנו:

המוכר חפץ לחברו ואמר אחד מהם לחברו על מנת שאין לך עלי אונאה אין זה כלום והרי הוא בדין אונאה ולא מטעם מתנה על מה שכתוב בתורה שהרי המתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים שהרי האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך שאר כסות מקודשת ותנאו קיים ובעונה מקודשת ואין תנאו קיים אלא טעם הדבר שלא הרגיש באונאתו וכל שכן אם אמר על מנת שאין בו אונאה שהרי יש בו מ"מ ומתוך כך אם פירש לו הונאתו אין לו דין אונאה כיצד אמר מוכר ללוקח חפץ זה שאני מוכר לך במאתים יודע אני שאין דמיו אלא מנה ומ"מ אני מוכרו לך על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה וכן לוקח שאמר למוכר חפץ זה שאני נותן לך בו מנה יודע אני שהוא שוה מאתים אלא על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו עוד אונאה וגדולי המחברים כתבו שאם אמר בדרך שהדבר נראה כליצנות כגון בכדי שאין הדעת טועה שאין זה כלום כגון שמכר חפץ שוה מנה במאתים ואמר לו חפץ זה אינו שוה אלא עשרים דינרין אלא הריני מוכרו לך על מנת שאין לך עלי אונאה אין זה כלום ויש לו עליו אונאה שהרי זה אומר מכיון שנראו לי דבריך כליצנות הייתי סבור שלא אמרת כן אלא דרך גזום וכמכוין להשביח את המקח כלומר איני צריך להשביחו שהוא משביח את עצמו עד שיפרש בהונייה בשיעורה או קרוב לה בכדי שהדעת תועה בכך ולמדוה מפרק השוכר את האמנין משמועת פרה זו נשכנית היא כמו שכתבנוה שם: